המתמודד – ראיון עם נתן לוי, לוחם ה UFC

ל UFC יש תכנית שנקראת Dana White's contender series. לתוכנית יש מוטו – זהו ראיון העבודה הכי קשוח בעולם. אתם יודעים מה? יש בזה משהו. כדי לקבל את העבודה, צריכים להיכנס לכלוב, ולהינעל שם יחד עם עוד מועמד שרוצה את החוזה. ולא רק שצריך לנצח, מול עיניו של ה CEO, צריך לעשות את זה בצורה מרשימה, שלא תותיר ספק שאתה האדם הנכון לתפקיד. למעשה, הדרכים הכמעט יחידות לעשות את זה, הן לנצח את הקרב בנוקאאוט או הכנעה. מעטים המקרים שניצחון בהחלטת שופטים, הביא להחתמה של הלוחם.

קשה, אה? עכשיו דמיינו לעצמכם שנקראתם לראיון הזה בהתראה שלא ממש השאירה לכם זמן לבדוק משהו לגבי היריב, או להגיע למשקל בו אתם רגילים להילחם, ואתם נאלצים לעלות בפעם הראשונה לקרב ב 160 פאונד במקום 145.

נתן לוי, בן 29, עם רקורד MMA מקצועני של 6-0 (רק נצחונות כמובן) עלה לראיון הזה, וקיבל חוזה ב UFC, הארגון הגדול בעולם. הישג מקביל להחתמה בקבוצת NBA, או אם אתם רוצים מעולם הכדורגל, חוזה בריאל מדריד. רק עם מכות.

קרדיט: נתן לוי – עמוד הפייסבוק הרשמי

 

למי שפספס את הפרקים הקודמים, בפעם שעברה בה דיברתי עם נתן, השארתי אתכם עם קליף-האנגר. בסוף הטור, איחלנו ללוחם הישראלי המוכשר בהצלחה בקרב מול פרנק מנו, בארגון LFA. רצה הגורל (שוב ושוב) והתכניות "קצת" השתנו. ביקשתי מנתן שיספר לנו קצת על התקופה שעברה בין השיחה הקודמת לזו הנוכחית, מכיוון שעברה עליו תקופה מאוד מאתגרת.

"כן, הכל בעצם התחיל בקרב הזה. בדרך לקליפורניה, באוטו, יום לפני השקילות, הסוכן שלי במושב האחורי, בזמן נהיגה, פתאום אני שומע אותו פולט 'Oh, No'. אני מכיר את ה Oh, No הזה כל כך טוב… הוא מסביר לי שפרנק מנו מחוץ לקרב עם שפעת. אני שואל אותו 'מה עושים? אני עושה פרסה וחוזרים הביתה לאכול גלידה ולטבוע בצער?'. הוא אמר לי להמשיך לנסוע לקליפורניה, יהיה בסדר, LFA מחפשים לך מחליף. המשכתי בנסיעה, הגענו לקליפורניה ואני חותך משקל במחשבה שאין לי בכלל קרב. המחשבה באותם רגעים היא 'אני נשקל, מקבל את ה Show money (ג.ש מרכיב השכר שמקבל לוחם שמקיים את ההתחייבות להגיע מוכן לקרב) והולך הביתה'.

בסופו של דבר שולפים את ניק באדיס, שהיה עם רקורד 1-0 מבלאטור, והאמת שראיתי אותו נלחם כשנה לפני כן ב TUF N-UFF (ג.ש ארגון MMA) באירוע בו חבר נלחם על התואר, ובאדיס נלחם על התואר בקטגוריה אחרת. הוא היה די מרשים, די "סוס". אני זוכר שצפיתי בקרב הזה ואמרתי לעצמי שאני יכול עוד להילחם מולו יום אחד, בסך הכל הוא בקטגוריה שלי (145) והנה שנה אחר כך, אנחנו נלחמים.

ניצחתי את הקרב הזה, ואחר כך בעצם לא הצלחתי למצוא קרב במשך שנה ושלושה חודשים. בעצם, מזה שניצחתי את הקרב יחסית בלי נזק, יחסית שליטה דומיננטית שלי, אמנם בלי סיומת – וקצת התבאסתי מזה, הרגשתי שהייתי צריך לסיים את הקרב הזה. אני גם זוכר שקרב לפני (נגד הנרי בראהונה), עשיתי שלושה סיבובים באלבקרקי (ניו מקסיקו – מקום גבוה מאוד יחסית), וסיימתי אותו מת מעייפות, אז בקרב הזה מול באדיס, כל הזמן שמרתי על האנרגיה, כי לא רציתי להגיע שוב לעייפות הזאת ובסוף אני מסיים את הקרב הזה, וכשחבר שלי דניאל, שאיתי בכל קרב, שואל אותי איך אני מרגיש, עניתי שוואלה, אני יכול לעשות עכשיו עוד שני סיבובים. אז קצת הצטערתי שלא לחצתי קצת יותר על הגז, וסיימתי את הקרב.

 

אחרי הקרב היתה לי פציעה מאוד קטנה, איזו דלקת שהייתי חייב, בפעם הראשונה בחיים הבוגרים שלי, פשוט לקחת שישה שבועות בלי להתאמן בכלל. הבטחתי לאורטופד. זה לא היה קל בשבילי, אבל החלטנו על הדרך אני ודנה (ג.ש. אשתו) לעשות את ירח הדבש, ונסענו למקסיקו ונהנינו.

אז קרב בספטמבר לא היה. אם כך, חיכיתי לקרב בנובמבר – לא קורה. מחכה לקרב בדצמבר – לא קורה. מחכה לקרב בינואר – אומרים לי 'אם אתה רוצה, יש לנו יריב בשבילך במרץ'. אמרתי יאללה, פברואר, מרץ אין הרבה הבדל – בסדר. מרץ. לוקח את הקרב ו… בום. קורונה. במחשבה לאחור אתה אומר לעצמך 'הייתי פשוט צריך לקחת כל קרב שנותנים לי. אם אומרים ינואר או פברואר – אז ינואר'. וזו בעצם המחשבה מעכשיו.

בעצם, איך השפיעה התקופה של הסגר שנגזר מהקורונה, על האימונים שלך? מדובר בלפחות כשלושה חודשים.

לא נתתי לזה להשפיע לרעה, אפילו שכן היתה השפעה על צורת האימונים. התאמנתי עם איתי גסנוב, 12 פעמים אלוף ישראל בהיאבקות, ומקום שמיני באליפות עולם עם ACL (רצועה צולבת קדמית) קרוע, וחבר טוב כאן. היינו מתאמנים עם עוד כמה לוחמים אמריקאים, ובגלל שהמכון היה סגור, אז היינו עושים אימונים "old school". היינו סוחבים אחד את השני על הגב, אילתרנו משקולות מבקבוקי מים מינרלים גדולים כאלה, ופשוט קרענו את התחת כל התקופה. היינו מתאמנים 4-5 שעות. אני הייתי מעביר סשנים של אגרוף, או בעיטות, עושים הרבה חזרות. כושר, היאבקות, מתיחות, גמישות. פשוט כל אחד נתן מהידע שלו ועשינו לעצמו מחנה אימונים אינטנסיבי ומטורף. בזמן שכולם יושבים רגל על רגל, ומשמינים בבית, אנחנו היינו בפארק ונתנו עבודה.

חוזרים להמשך השתלשלות העניינים, אחרי פספוס הקרב במרץ כתוצאה מהקורונה.

אחרי הקרב שלא היה במרץ, הייתי אמור להילחם ביולי, והמאמן שלי קיבל קורונה ופשוט שלחו אותנו הביתה. ובאוגוסט סוף סוף למזלי, נלחמתי בבן לוגו. בחור קשוח. היה קרב לא קל בכלל. לשמחתי, אני תמיד בכושר, ואמנם לא יכולתי לעשות ספארינג חודש-חודשיים כי קיבלתי קצת זעזוע, אבל המשכתי להתאמן בכל דבר אחר, וברגע שיכולתי, חזרתי לעשות גם ספארינג. התאמנתי כאילו יש לי קרב, ובאמת קבעו לי קרב ב LFA, אבל אז קיבלתי את ההזדמנות להילחם בקונטנדר סיריס (ג.ש תוכנית המועמדים של דיינה ווייט, נשיא ה UFC) בהתראה של יומיים, ולא מוותרים על כזה דבר. גם אם זה בקטגורית משקל מעל, גם אם זה בהתראה כזו של יומיים. כל חישובי המסלול של הקריירה, זה בעצם להביא את עצמך למצב של להילחם על הבמה הזאת. ברגע שאתה מקבל את ההזדמנות הזאת, זה כבר לא הזמן לחישובים ומסלולים, וחשבונות בראש, זה פשוט הזמן לתת הכל ולראות אם יש לך את זה.

היה לך איזה שיקול של "עלות מול תועלת" לפני שהסכמת?

מבחינתי, באתי אנדרדוג. אין לי מה להפסיד. אני פשוט בא ונותן הכל ואם זה לא מספיק, נתראה שנה הבאה.

אין מה להפסיד – אז נשאר רק לנצח. קרדיט: נתן לוי – עמוד הפייסבוק הרשמי

 

כמי שעוקב אחריך כבר לא מעט זמן, אולי הדבר הכי בולט עבורי, היא העבודה הקשה שאתה כל הזמן עושה. אם זה במהלך התקופה הארוכה בין הקרבות עליהם דיברנו, ואם זה עוד הרבה לפני, עם הטיסה ליפן על מנת להתאמן ולקבל את החגורה השחורה בקראטה, או ההחלטה לקום ולטוס לארה"ב מכלום, כדי להיות לוחם MMA מקצועני. מאיפה מגיעה המשמעת העצמית הזו? 

אני לא חושב שזה בא לי טבעי. אני חושב שכולנו בסופו של דבר יונקים עצלנים כאלה. תמיד בא לנו להמשיך לישון, ולשבת ולשמר אנרגיה. אני חושב שזה בא פשוט מהאימונים ונבנה דרך התשוקה שיש לי לאומנויות הלחימה והרצון תמיד להיות טוב. אתה חייב לעבוד קשה, או שאתה לא תהיה טוב. אם היתה דרך להיות עצלן ולהיות טוב, אני בטוח שהייתי מוצא אותה, אבל אין כזאת. אתה חייב לקרוע ת'תחת ואתה רואה את זה גם בפועל. אם אתה משקיע בתחום למשך תקופה, אז הוא משתפר ואם אתה רוצה שכמה תחומים ישתפרו, אתה צריך להשקיע בכולם למשך תקופה. זה לוקח הרבה זמן, הרבה מאמץ אבל בסוף, לרוב זה משתלם.

אם נחזור לרגע לקרב מול באדיס, דבר אחד שהתבטא גם בקרבות מול לוגו וסנטנה בקונטנדר אבל מול באדיס היה מפתיע, היתה ההיאבקות. מול באדיס השתמשת בכלי הנשק שלו על מנת להפוך פוזיציות, לשפר אותן ולנצח, מול לוגו השתמשת בזה יותר על מנת לנטרל את החוזקות היחסיות שלו, ומול סנטנה שוב, הוא נכנס איתך לאיזור הזה ודי לימדת אותו לקח. יש מישהו שמגיע לו הקרדיט על ההיאבקות הזו?

הקרדיט בטוח מגיע לכמה אנשים, ביניהם באמת איתי גסנו, מאמני ה MMA שלי, ביניהם גם ניל מלאנסן שהוא מאמן מאוד מפורסם שעבדתי איתו במשך שנה לאחרונה. הוא אחד מהמאמנים בסינדיקט (ג.ש המכון בו נתן מתאמן בלאס וגאס). אחרי הקרב עם בראהונה הרגשתי שהג'יו ג'יטסו שלי נהיה יותר מדי "משחקי". זאת אומרת שאני יותר מדי נותן לך לעבוד, ואני אמצא איפה אני יכול לתפוס אותך. ובעצם ביליתי ככה סיבוב אחד על הגב והפסדתי את הסיבוב הזה והרגליים התחמצנו לי מאוד, כשכל הזמן חיפשתי הכנעות. החלטתי שאני חוזר למחשבה המקורית שלי כסטרייקר ש"הקרקע היא לבה", ואין דבר כזה שאני על הגב. בשביל זה הייתי צריך לעבוד הרבה על ההיאבקות, הייתי צריך קצת להפסיק לחפש הכנעות באימונים ולפעמים אפילו אם אני רואה שאני יכול לתפוס איזה משולש, אבל לא, אני אמשיך להיאבק על הפוזיציה עד שאני שם את היריב על הגב, ושם אני נשאר ומאכיל אותו כשהוא על הגב.

בעמידה בסך הכל, אני יכול לפגוע בך ואתה בי. יש זוויות ויש טווחים, וברור שיש המון אסטרטגיה וחכמה, אבל בגדול תמיד איזו מכה יכולה להיכנס. על הקרקע, כשאני מעליך ואתה על הגב, אני בפוזיציה שאני יכול להרביץ, ואתה לא באמת יכול לעשות כלום. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות, וזה יקח מאמץ וכמה שלבים, רק כדי להגיע איתי שוב למצב של 50\50. אתה בחיסרון ועובד רק על מנת לחזור לנייטרלי. בינתיים אני מרביץ לך. נראה לי שזו אסטרטגיית קרב טובה.

 

זה מאוד השתלם בקרב בקונטנדרס. לטעמי, ניצחת את הקרב בפוזיציות. אמנם זה נגמר בהכנעה, אבל ניצחת אותו בפוזיציות.

כן, בקונטנדרס עקרונית, לא חיפשתי איתו את הקרקע, אני באתי ו"מה שיהיה – יהיה" לא חיפשתי, לא קרקע לא עמידה. פשוט באתי להרביץ והוא ניסה להוריד אותי אל הקרקע. עשיתי לו היפוכים וידעתי שאם זה מגיע לקרקע אז הגיים-פלאן לקרב הזה הוא שאם אנחנו על הקרקע ואני למעלה, אז בסיבוב הראשון לא להשתגע עם המכות. אפילו בקרב מול לוגו, הגראונד-אנד-פאונד (ג.ש כינוי למכות מתוך שליטה על הקרקע) שלי לא היה מאוד יעיל, כי תכלס יותר ניסיתי לשרוד, והיה לי יותר חשוב לשמור אותו על הרצפה. עבדתי המון על איך לשים משקל על בנאדם, ועדיין להרביץ מכות הרבה יותר משמעותיות, ולקום על הרגליים ולהזדקף כדי להכניס מכות עם יותר כוח. אבל בקרב הזה, החוק היה – סיבוב ראשון לשמור על הפוזיציה, לא לעשות שום דבר שהוא יתפוס אותי איתו בהכנעה. לא לתת לו יד או רגל או מה שזה לא יהיה, פשוט להישאר כבד, למעוך אותו, לתת לו להשתגע עם כמה שיותר הכנעות וישרוף את עצמו, ואז סיבוב שני או שלישי – לסיים אותו. וזה מה שהיה.

בזכות זה שאין קהל, ניתן היה לשמוע את הפינה שלך מדברת בדיוק על הדברים האלה, ואהבתי לראות ששמעת, ביצעת והצלחת. בהקשר דומה, עושה רושם שהלוחמים בהם נלחמת, עושים מעט מחקר עליך, רואים "קראטיסט" ומחליטים לסגור טווח, להיכנס לקלינץ' או לנסות להוריד אותך.

הם מוזמנים לנסות.

ואכן, אתה הופך עליהם את היוצרות. אבל ברגע הקצר הזה, בין השניה שהשופט אומר "הילחמו" והמפגש הפיזי, יש קצת מרווח. אתה יכול לשתף אותנו במה עובר לך בראש בשניות האלה?

ספציפית לקרב הזה, תראה, היריב הזה – מהטיפה מחקר שעשיתי עליו בלילה לפני הקרב, ובשיחה עם המאמנים לפני הקרב, אמרנו שבסך הכל ללוחמים יש את הנטיות שלהם. ראינו שהוא תמיד מתחיל את הקרב כזה "קול", מקפץ קצת, משנה עמידות, קצת הטעיות גוף. אמרנו זה יכול לקרות, או שבגלל שהוא בקונטנדרס, איך שיצלצל הפעמון הוא פשוט ירוץ אלי. אי אפשר לדעת. בדרך כלל אפשר לתת ניחוש מושכל, אבל זה לא היה המצב. אמרנו שאם הוא רץ קדימה, אפשר לתת איזה פיבוט, לשבור זווית ולהתחיל לעבוד. ואם הוא מתחיל קול כמו בדרך כלל, אנחנו גם יכולים להתחיל מעט קול, כמה הטעיות גוף, לראות אולי מה הקלפים שלו. בסוף זה היה איפשהו בין לבין, נכנסנו והוא תקף. לא ממש השתגע, אבל חיכה הרבה פחות מבדרך כלל. אבל היה בסדר.

אתה לוחם שרוצה להילחם, להיות פעיל. אתה מאמין שב UFC יהיה לך יותר קל לקבל קרבות, אפילו בסיטואציה של ביטולים וכדומה?

כן בהחלט. כרגע שלושה קרבות בשנה כבר יהוו מגמת שיפור. אם אני אוכל להילחם ארבע, לפעמים חמש פעמים בשנה, זה יכול להיות מדהים. (ג.ש בדרך כלל לוחם UFC שנחשב פעיל, ילחם כשלוש פעמים בשנה). בסופו של דבר, אני בן 29, התחלתי עם הספורט הזה די מאוחר ואני מרגיש צעיר בגוף, מרגיש צעיר בקריירה. אין לי איזה קילומטראז', הכל בסדר. הייתי רוצה לתת עבודה, ושבגיל מסוים תהיה לי כבר קריירה עם הרבה קרבות. לא רוצה לסיים את הקריירה עם איזה עשרה קרבות. אני מאמין שזו הזדמנות ממש טובה להישאר פעיל, בטח ובטח לקבל כסף טוב על כל קרב, לעומת אירגונים אחרים. אז להיות פעיל, להרוויח כסף, להרוויח נצחונות, להתקדם בדירוג, ופשוט לתת הכל בשנים הקרובות. לראות לאן אנחנו מגיעים.

 

איך אתה רואה את ההשפעה של המעבר שלך מרווחים על קרבות ב LFA לרווחים בקרבות של UFC, בהקשר המקצועי? ההכנה לקרב, האימונים וכו'

קודם כל, אתה ממש נסחפת עם המילה "רווחים" – נשתמש במונח "הכנסות". עכשיו יהיו קצת רווחים, זה כן. רק העובדה שאני ב UFC ויש לי כאן בוגאס את ה PI (ג.ש. מתקן של ה UFC שמספק אינספור שירותים ללוחמים בארגון), אני חושב שאני הולך להיות לוחם אחר. כבר קבעו לי השבוע, כל בדיקה שאתה יכול לדמיין שתעזור להפוך אותי לסייבורג. מאמני כושר ברמה הכי גבוהה שיש, תזונאים, פיזיותרפיסטים, מסג'יסטים, ארוחות, דואגים לך שם להכל. אני בטוח שזה יהפוך אותי לספורטאי הרבה יותר טוב. הדבר היחיד שאני חושב שהכסף יכול לשנות זה כמובן לפרנס את המשפחה שלי, שזה משהו שאני מחכה לו כבר הרבה זמן, וגם הייתי רוצה לנסוע ולהתאמן קצת יותר במקומות אחרים שזה משהו שלא הייתי יכול להרשות לעצמי. לנסוע לעיתים יותר קרובות ליפן, ולתאילנד. יש הרבה הזדמנויות מגניבות. בגדול ה PI דואגים לי, אין לי יותר מדי על מה להוציא כסף, אני שמח שאני סוף סוף יכול לשלם למאמנים שלי כמו שצריך, כי באמת שמגיע להם.

האם אתה חושב שהעובדה שלקחת את הקרב בהתראה כל כך קצרה, הורידה ממך את הלחץ וגרמה לך לתפקד יותר טוב בקרב, או שלא היה לזה ממש השפעה.

קשה לדעת כמה לחץ היה אם היתה התראה יותר ארוכה. מה שבאמת נחמד זה שאתה לא שובר את הראש על הקרב הרבה זמן, אלא פשוט עולה ומה שיהיה, יהיה. היה יותר לחץ מקרבות אחרים, בגלל המעמד אבל די נחמד שאתה לא חוקר אותו, והוא לא חוקר אותך, פשוט עולים ונותנים מכות. מזכיר קצת את החובבני, שם אתה לא יודע מי ומה, אלא עולה ומה שיהיה, יהיה.

אז זה יותר המעמד, ופחות ההתראה הקצרה?

כן, בדיוק. עד הרגע שבו עשיתי בעצמי את ה"סוויץ'", הייתי קצת רדום. וגם הייתי יחסית מאוד עייף, לא יודע למה, אולי כי לא שתיתי קפה בגלל החיתוך. אבל הערתי את עצמי, ומכל מיני מחשבות כאלה על "אני עייף וכו'" – פשוט עושה סוויץ' – זה kill or be kiled, אני נכנס עכשיו לזירה, והוא לא יוצא משם.

יהיה נכון לומר, שעדיף היה לך להגיע ל UFC דרך תוכנית הקונטנדרס מאשר נניח TUF (ג.ש. הלוחם האולטימטיבי – תוכנית נוסח האח הגדול + קרבות שעזרה בזמנו ל UFC לפרוץ לקהל רחב מאוד), בגלל שהמוקד הוא הקרב, ופחות מה שסביב?

ה Ultimate Fighter זה משהו שכן רציתי לעשות בחיים, זה מגניב. כשגדלתי הייתי צופה בזה. אני בטוח שזה נותן הרבה תשומת לב, כבר לפני שאתה מגיע ל UFC, כלומר אתה מגיע ל UFC ואפילו אם אתה נלחם בקרבות מקימים, יודעים מי אתה ומה אתה, איך התנהגת ב"בית". מצד שני, זה להיות עכשיו בבית כחודשיים, להילחם כל שבוע, אין סלולרי, אין מחשב, אין לדבר עם האשה, אתה פשוט יושב שם ומשתעמם, זה כמו האח הגדול אז בסוף אתה תריב שם עם מישהו מרוב שיעמום. מאוד קשה, ובסוף מה אתה מקבל? חוזה ב UFC? הנה, באתי ונלחמתי קרב אחד וקיבלתי חוזה ב UFC אז ברור שאני מעדיף את זה. מצד שני, גם לפעמים, אתה פשוט ממשיך להילחם ויכול להיות מוחתם. אני חשבתי שאם אני נלחם עוד קרב אחד ב LFA, אז אקבל חוזה דרך זה. כי כבר הוכחתי את עצמי ועשיתי את כל מה שצריך לעשות. יש כל מיני דרכים להיכנס ל UFC. אני מאמין שהדרך בה נכנסתי היא גם טובה, כי כן קיבלתי הרבה תשומת לב בתקשורת, ובקהל. אני רואה אפילו עמודים של MMA שאני עוקב אחריהם שמעלים את הסרטון, או מבקשים לראיין. זה בחלט נותן יותר גלים מאשר, אם הייתי חותם על חוזה בבית ולא היו שומעים עלי כלום עד הקרב הראשון בארגון.

קרדיט: נתן לוי – עמוד הפייסבוק הרשמי

 

מדהים האפקט, אפילו שבוע אחרי הקרב. אני מתאר לעצמי שיש הבדל של שמיים וארץ בין רמת ההתעניינות עכשיו, לבין מה שהיה לפני.

אני חווה שלאט לאט מתחיל להירגע העניין. בדרך כלל, הייתי מסיים איזה קרב, מגיע הביתה ואשתי שולחת איזו הודעה לתקשורת יומיים אחרי הקרב, וזה כבר לא אקטואלי. זה old news. כרגע, עבר בדיוק שבוע מהקרב, ואנשים מתעניינים, אבל אני מרגיש שזה לאט לאט נרגע. עוד מעט יחזור להיות לי זמן קצת לפלייסטיישן.

במבט על הקריירה, יש איזו תוכנית-אב או אסטרטגיה ארוכת טווח, או שאתה עובד לפי מטרה אחת וכשאתה מגיע אליה – אתה מציב את הבאה?

בכנות, היה לי מאסטר פלאן מהיום הראשון וחלק גדול מהתכנית הזו היה להקשיב לתוכנית של המאמן שלי, ג'ימי. ולמרות כל הרעש של "בוא תילחם בבלאטור", או "בוא תילחם אצלי וניצחון מובטח" היה לי איזשהו רעיון. אולי כשהגעתי לוגאס חשבתי שאני תוך שנתיים אהיה ב UFC, ולקח לי שבע. אין בעיה, מנתב מסלול מחדש, כל דבר שקורה – מנתב מסלול מחדש, אבל תמיד אני על אותו מסלול פחות או יותר. ואותה מטרה, להגיע באותה צורה. אני באמת לא יודע מאיפה באה הקיצוניות הזאת, אני יודע שאני אדם קיצוני כשאני מחליט משהו – אני הולך עליו עד הסוף. מדהים אבל, שידעתי שזו הדרך וככה אני אעשה את זה, והאמנתי אפילו בימים קשים (כשהאמנתי קצת פחות) אף פעם לא איבדתי אמונה לגמרי ולא שקלתי אפילו דרך אחרת.

חלק מהדרך, היתה הבחירה דווקא בסינדיקט כמכון, למרות שנשאלת כל מיני שאלות (למה לא AKA או ATT וכו). נראה שזו היתה אחת מההחלטות המוצלחות האלה.

תראה, לפני חודשיים ג'ורדן חבר שלי, נלחם בקונטנדר וקיבל חוזה. לפני שבוע אני נלחמתי בקונטנדר וקיבלתי חוזה. לפני חודש, חבר שלי שרארד נלחם בקונטנדר וניצח, למרות שלא קיבל חוזה הוזמן שוב ונלחם היום שוב (ג.ש לצערנו הפסיד הפעם, למרות שלדעת כותב שורות אלה, היה אמור לקבל חוזה על סמך הניצחון המרשים שלו בפעם הראשונה). לא בכל יום אתה רואה חבר'ה שהתחילו ביחד, אפילו לא מחובבנים, מאפס. אחד עם רקע של קראטה, אחד עם רק של אגרוף, אחד עם רקע של היאבקות. איש מהם לא איזה אלוף עולם בתחומו. שלושתנו מגיעים לסינדיקט לפני כשבע שנים, מתאמנים ביחד, ב MMA חובבני – מנצחים את כל הקרבות שלנו, במקצועני מנצחים את כל הקרבות שלנו ומקבלים ל UFC שלושתנו ביחד. נראה לי שזה מאוד מעיד על כל מה שקורה במכון הזה.

אני שם לב שלא מעט לוחמים מסינדיקט מגיעים לקונטנדרס, אולי יותר מכל מכון אחר. זה קשור גם למיקום בוגאס? או שפשוט הרבה לוחמים משתפרים ומגיעים לרמה מסויימת?

אני מאמין שכן יש השפעה לעניין המיקום. אנחנו מתאמנים פה קרוב, ובשביל זה באתי לכאן, כדי להיות "קרוב לצלחת". אתה מכיר אנשים, פוגש אנשים. קרב מתבטל – לא יטיסו מישהו מברזיל, בשביל קרב עוד יומיים. צריך מישהו פה עכשיו, שיש לו כבר אישורים בריאותיים, רשיון להילחם בנבאדה והכל, ואנחנו מתאימים בדיוק לתיאור הזה. כשאנשים שואלים אותי, למה לא הלכת להתאמן איפה שמתאמן ג'ורג' סיינט פייר, או קונור מקגרגור, אני אומר – אם נכנס אלי לסלון בחור שהוא ג'ורג' סיינט פייר, ואני אאמן אותו – הוא יהיה אלוף עולם. איתי או בלעדי, הוא יהיה. זה לא משנה בכלל, כי מגיע אליך חומר הגלם הכי טוב שיכול להיות. אז זה שהגיע איזה אחד כזה, ונפל על איזה מאמן, והמאמן הזה נהיה בעל הכרה – ברור שכנראה שהמאמן הוא טוב והכל בסדר, אבל זה שהוא עשה לוחם אחד לאלוף, לא אומר בהכרח שהוא יכול לעשות אותך לאלוף. לדוגמא, קוואנה שמאמן את מקגרגור, שאין ספק שהוא מאמן מעולה, שהוא גאון בתחום. תן לי עוד שם של לוחמים שלו… ג'ימי, שאימן את קונור לתקופה, כשהיה בוגאס, אמר לי אחרי שטסתי לוגאס "אני יודע שקשה לך לטוס לארה"ב כל פעם. זה הרבה כסף, אתה גר בישראל, אתה לא רוצה שאדבר עם קונור ותלך להיתאמן איתו, באירלנד?" אמרתי לו שיכול להיות. ברגע שהיה לי כסף, קניתי כרטיס טיסה לארה"ב וטסתי אל ג'ימי וג'ון.

 

אתה יכול לספר לנו קצת על תזונה, ואיך אתה נוהג?

היה לי תזונאי ועכשיו הכל עובר דרך ה UFC אז תזונאי מטעמם יכין לי את הדיאטה, וה PI שמכינים לך את הארוחות, מקבלים ממנו את ההנחיות. הם שולחים לך את הארוחות ואתה לא צריך לשבור את הראש. תאכל מה שנותנים לך ותגיע למשקל היעד, כשצריך. אני כן אוהב פה ושם איזה פינוק (פיצה, המבורגר, גלידה), אבל משתדל לאכול בריא.

אתה מהלוחמים ששומרים משקל בין קרבות, או מאלה שעולים ויורדים לפי הקרבות?

אני הייתי מאלה שעולים ויורדים. בגלל שנלחמתי ב 145, חיתוך המשקל לקראת קרב היה באמת מוות. ואז, אחרי הקרב אתה משחרר בצורה קצת מוגזמת, אוכל יותר מדי ג'אנק וממשיך עד שהמשקל שלך כבר בשמיים, ואתה מקבל טלפון שיש קרב עוד חודשיים ועכשיו אתה צריך להתחיל להוריד הכל. החיתוך ל 160 (שלא רחוק מ 155 שם אני מתכוון להילחם ב UFC) היה די קל. לא הייתי צריך אפילו דיאטה. מרגיש לי הרבה יותר טוב, גם בקרב. היה לי קל להגיע ל 145 בחובבני, אבל הייתי בן 24, וכל שנה אתה עולה באיזה פאונד וצריך לחתוך עוד ועוד, אז אני חושב שהגיע הזמן לעלות, כדי שיהיה לי יותר מה לתת. עוד יתרון שהעליה ל 155 נותנת לי זה שבגלל שאני מוסיף משקל שריר מהר מאוד, פחות עבדתי על משקולות, ועכשיו אוכל לעשות יותר מזה, מבלי שזה ישפיע על החיתוך.

מבחינת המבנה\גובה, איך אתה שם את עצמך מול לוחמי ה 155 ב UFC?

הייתי אומר שאני טיפה מתחת לממוצע בגובה, אבל בכוח אני מרגיש שאני שם, במהירות אני מרגיש שאני שם. נראה לי שהחיתוך ב 145 כבר הורג אותי, זה לא ישרוד לאורך זמן, כך שלא כל כך חשוב אפ אני נמוך לקטגוריה, או גבוה לקטגוריה. אם יהיה קרב שמ-מ-ש מעניין אותי ב 145, אני עדיין יכול להגיע, אבל אני לא רוצה להמשיך לעשות את זה, בטח ובטח שכשאני רוצה להילחם בתדירות גבוהה יותר, אני לא יודע אם בא לי לחתוך ל 145 בכושר הנוכחי שלוש ארבע פעמים בשנה. זה יותר מדי.

בקרב הראשון שלך ב UFC, יש לך העדפה מיוחדת? סוג מסויים של לוחם? שם גדול יותר, פחות?

אני לא חושב שאני במצב של לקרוא לאנשים בשם, נראה לי שאני צריך להתחיל לבנות לעצמי מוניטין ב UFC, מדהים כל ההכרה כלוחם הישראלי היחד כרגע ב UFC. זה נפלא, ואני מאוד שמח שזה המצב. אבל אני רוצה שאנשים יכירו אותי פשוט כלוחם טוב ב UFC ולא כלוחם טוב בשביל ישראלי. אין לי העדפה של סגנון, אני רוצה שיהיה קרב מעניין, שיהיה שואו. יהיה נחמד אם יהיה מישהו שהוא יותר סטרייקר ולא יחפש להוריד אותי אל הקרקע כדי שאוכל להתחיל להראות יותר עמידה. לאט לאט נטפס בסולם.

בפעם שעברה, המלצת לנו לעקוב אחרי ג'ורדן לוויט ושרארד בלאקלדג'

אמרתי לך!

אז, תגיד לנו בבקשה, אחרי מי כדאי לעקוב?

עילאי ברזילי, אלוף ישראל בג'יו ג'יטסו, מספר פעמים. אלוף אירופה עד גיל שמונה עשרה, מקום שני באליפות העולם עד גיל 18. מספר ימים אחרי יום הולדת 18 הוא היה כאן בוגאס ועשה את הקרב החובבני הראשון. בגיל 19 כבר יש לו שני קרבות חובבנים. כרגע מתכונן לקרב שלישי ב MMA, בחור צעיר מאוד, כשרוני מאוד, עובד קשה מאוד ובהחלט כדאי לשים עליו עין. יש עוד כמה פרוספקטים שיש להם עוד מעט להיבנות, אבל אני חושב שלקהל הישראלי כדאי מאוד להתחיל לעקוב אחרי עילאי כבר עכשיו. שנינו מתאמנים בארץ תחת רועי פריינטה ב SOKO Gym.

וכמאמר טמיר בסוף פודקאסט – מה נאחל לך, נתן לוי?

וואלה, כלום. בריאות ושנמשיך לעבוד קשה ולהצליח.

 אז שוב, אני מרשה לעצמי לאחל, בשם כל אתר הזווית, לנתן המון הצלחה בהמשך הדרך, כפי שאתם מבינים – ההגעה ל UFC היא רק התחלה חדשה עבור נתן, אפילו אם היא ההמשך הטבעי של קריירה שמנוהלת עם המון התמדה, השקעה ומחשבה. 

אם אתם עדיין לא עוקבים אחרי האינסטגרם של נתן, אני די בטוח שעדיין לא מאוחר מדי 🙂 

ממליץ לעשות קצת catch-up ולראות את הקרבות המוזכרים בראיון.

הקרב מול הנרי בראהונה

הקרב מול ניק באדיס

הקרב מול בן לוגו

הקרב מול שאהין סנטנה – הקרב שזיכה את נתן בחוזה UFC

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח