מכירים את זה שאתם מתאמצים מאוד להבין מה היה הקש ששבר את גב הגמל? מנסים להבין אם זו הייתה רוח אדירה שריסקה את מגדל הקלפים הגבוה שעמד והסתיר או שאולי בכלל היה זה תהליך ארוך ואיטי שמשך מעיניכם את הצעיף הזה שכיסה את מה שידעתם שעומד להתגלות מול עיניכם?

סלחו לי על הדרמטיות המופרזת, אבל בשבילי רגע הגילוי היה באמת קשה. זה היה מן רגע כזה בו הילד שהייתי, שהיה רץ בבוקר לקרוא את כל הכותרות והכתבות בעיתון הספורט בשקיקה, שחלומו הגדול היה מנוי לירחון האגדי "שם המשחק" ושהיה קורא בשקיקה כל מילה מהמוסף המיוחד ליורו או למונדיאל הרגיש נבגד.

זה לא קרה ביום, גם לא ביומיים. אבל כל הכבוד לכם אופירה ואייל, קברניטי ערוץ הספורט ועורכי האינסטנט של עולם האינטרנט על שתרמתם תרומה נכבדה למצבה הנורא של תקשורת הספורט במדינת ישראל.

פרשן שכותב טור על משחק שהוא כלל לא צפה בו ממשיך לפרשן משחקים לרוב, כתב שמעלה "פרסום ראשון!!" שמסתמך על ידיעה שהוא קרא לא נכון בטוויטר וכלום לא קורה, "עיתונאי" (מצטער, לא יכול לשים את פרימו מחוץ למירכאות כשאני קורא לו עיתונאי) ששובר את כל חוקי האתיקה ומשדר בשידור חי ראיון בו הצד השני אינו מודע לכך ואף מגדיל לעשות ומשקר לו מול כל עם ישראל, אפילו לא חושב שיש בעיה במה שהוא עשה. סוכן שחקנים שמפרשן ומסקר שחקנים בזמן שאלה חתומים אצלו בסוכנות אפילו לא טורח לציין בגילוי נאות שמושא הסיקור הוא במקרה זה שיכול מחר לסדר לו יופי של עמלה (לכאורה, לכאורה, לכאורה). אלה הן רק כמה דוגמאות קטנות מתוך רבות אחרות שממחישות עד כמה התדרדר סיקור הספורט בארץ.

פעם, התייחסו העיתונאים למילה הכתובה בחרדת קודש. חבר שעשה קורס שדרים סיפר לי פעם שזוהיר בהלול, אגדת שידורי ספורט ואחד האנשים הרהוטים שזכיתי לשמוע, אמר להם שהפחד הגדול ביותר של כתב מתחיל היה להגיש לעורך כתבה עם טעויות בעברית. לא טעות בזיהוי השחקן שהבקיע ולא טעות במספר הכדורים החוזרים ששחקן איקס קלט היו עילה לפיטורין, אך טעויות ניסוח ושפה יכלו "להוריד אותך לספסל" בקלות.

לעומתו, תרבות הרדיפה אחר קליקים וכניסות לכתבה הוליכה את רוב גופי הספורט בארץ לתחרות ה"פרסום הראשון", תחרות בה לא חשובה הדרך אלא רק התוצאה. אין כל חשיבות לאמת מאחורי הפרסום, או לשגיאות הכתיב המביכות בגוף הפרסום. העובדה שהאתר זכה להיות הראשון שמפרסם את הידיעה נהפכה להיות חזות הכול. שלא לדבר על תרבות הקליק בייט, בה לרוב אין כל חשיבות לקשר בין כותרת הידיעה לתוכן הכתוב בה, כי את הכסף סופרים לפי מספר הקליקים והלייקים לעמוד ולא לפי סקר שביעות הרצון של הקוראים.

בעולם שבו מחולקות משכורות מביכות ללא מעט עורכי ספורט, דבר המוביל לאינספור כתבות המפורסמות עם שגיאות מחפירות ברמת התוכן או השפה (יעיד על כך עמוד הפייסבוק המצוין "כשל בתקשורת" שמקבל בכל יום חומר לעשרות פוסטים), עולם בו עדיף הצהוב על ניתוח איכותי והרייטינג הוא חזות הכול אי אפשר לצפות שהשינוי יתחיל מלמעלה.

בצד השני של המטבע, העושר שמספק לנו עולם האינטרנט והעובדה שכל אחד יכול להיות כתב בעיני עצמו, מאפשרים לנו לבחור בדיוק איך ומתי לצרוך את תרבות הספורט שלנו.

בחזרה לכותרת המאמר, ניצני המהפכה בהחלט התחילו לפרוח. קטונתי מלחלק ציונים לכתבים גדולים ומנוסים ממני, אף פעם לא אטען שאני יכול להוות אמת מידה למה היא איכות ומהו תוכן לא ראוי. אבל, אני שמח להגיד שאני מרגיש מהפכה של ממש מתרחשת לנגד עינינו בכל הנוגע לסיקור הספורט והצורה בה אנו צורכים אותו.

קו פרשת המים בכל הנוגע לצורה בה מסוקר כדורגל היא בעיני ההתייחסות לאולפני היורו. בעוד בערוצים המסחריים יושבים כל מיני כוכבי תקשורת שהקשר בינם לבין הטורניר הוא קלוש במקרה הטוב, באולפן של צ'רלטון לא מפחדים לתת את הבמה לידענים כדוגמת אסף כהן ועמית לוינטל. ההתייחסות לקהל אוהדי הכדורגל כעדר ניאנדרטליים שמעדיפים כתבות צהובות ובחורות בביקיני על פני ניתוח טקטי מעמיק מוכחת כשגויה שוב ושוב. בעוד בערוצים המסחריים מפחדים להטריד את ראשו העייף של חובב הכדורגל בניתוחים טקטיים, דפי פייסבוק שעוסקים בניתוח טקטי זוכים ליותר ויותר אהדה (עם כל הסלידה שלי מכך אי אפשר לברוח מכך, מספר לייקים הוא בהחלט מדד לפופולאריות). החלק המדהים בעיני היא העובדה שצריכה זו של ניתוח מעמיק הינה אקטיבית ולא פאסיבית. לא פעם התגובות לניתוח כלשהו מובילות לדיונים המתעלים אפילו על הפוסט המקורי.

אז לאן אני מנסה לכוון אתכם בכל זה? לכך שהגיע הזמן להביא את המהפכה אל המרכז. לכל מי שנהנה מהצורה בה הוא צורך את חדשות וכתבות הספורט שלו כרגע, אני באמת שמח בשבילכם. כפי שכבר ציינתי, אני האחרון שיעיד על עצמו כבעל יכולת לקבוע קריטריון לאיכות או הנאה.

אבל אם אתם חושבים כמוני ומאסתם בכיוון אליו הולכת התקשורת המבוססת (כן ערוץ הספורט, אני עדיין מנסה להבין איך הפכתם מהערוץ של מודי בר און לערוץ של פרימו והללי), אני אשמח להציג בפניכם רשימה חלקית בלבד של המקומות בהם אני למדתי לצרוך את כתבות הספורט שלי. אני כמובן אעודד אתכם לחפור ולחקור בעצמכם, כי בכל יום צצים להם עוד ועוד דפים ואתרים ששווה להכניס למועדפים.

מול עיתונאים שרק מחפשים את הסקופ הבא (או מנסים לייצר את הסקופ הבא תוך ליבוי גזענות, פשכצקי), עומדים עיתונאים כמו שרון דוידוביץ', אורי קופר, אוריאל דסקל, אורן יוסיפוביץ', אושרת עיני ועוד רבים שבטוח שכחתי. מול כל פרשן עם אינטרסים מהודו ועד כוש שלעיתים נראה כאילו הוא סובל באולפן עומדים אתרים כמו זה בו אתם נמצאים כרגע, המעניקים את הבמה לאוהדים שבאמת אוהבים את הספורט עליו הם מדברים.

מול כל קליק בייט צהוב באינטרנט עומדים דפים מעולים כמו ציון 3, נתחזק בינואר, Jsport ועוד רבים וטובים שמייצרים תוכן מעניין ועמוק, הן בצורה הכתובה והן בפודקאסטים שבועיים.

מול כל טעות בשמות השחקנים, הקבוצות וסיקור שמוקדש כולו לדיוויד בלאט עומדים אתרי אינטרנט שהביאו את סיקור הNBA בארץ לרמות הגבוהות של הכתבים האמריקאים. אתרים כמו הכדור הכתום, Hoops, ספסל וכו' משמשים כחממה המייצרת כתבים שלשמחתי מצליחים להשפיע על כל צורת הסיקור של הNBA בארץ, בעצם השתלבותם באתרים ה"גדולים".

ואם חשקה נפשכם בקצת הומור אז דפים כמו כדורגל שפל, כדורסל שפל, עמה יעמיק, השישית באירופה, ממ של ספורט ישראלי, הפייסבוק הפיקטיבי של הכדורגל, כדורגלנים שכונתיים וסבירים, דרג ז' ועוד רבים וטובים ייצרו עבורכם תוכן בכל יום מחדש.

לכל מי שמוצא את עניין ביקורת התקשורת כמעניין במיוחד ורוצה להעמיק בנושא, אמליץ בחום על טורו מאיר העיניים של שלמה מן באתר העין השביעית, עומד בשער.

לסיכום, חייב לציין שכל מה שנכתב כאן הוא דעתי האישית, וזו בלבד. אין הנכתב בא לשקף את רוחו של אתר זה, או של כל אתר/כתב/דף המוזכר בשורות אלו. כמו כן, גילוי נאות: בעברי עבדתי כשנתיים בחברת צ'רלטון, עבודה בזכותה אני מכיר אישית חלק מהגורמים המוזכרים במאמר זה.

מקווה שהכרתי לפחות למישהו/י אחד איזה דף מעניין שהוא לא הכיר או אתר חדש שיכנס לו למועדפים. שתהיה לנו מהפיכה נעימה 🙂