החזירו לנו את יום שבת

בחסות הקורונה ממשיכים קברניטי הכדורגל הישראלי להוציא לנו את הכדורגל משבת. זה חייב לעצור.

עוד שבת של כדורגל?  אז זהו, שלא. שלושה משחקים בלבד מתוך שבעה נערכו בשבת שעברה בליגת העל שלנו בכדורגל. לא רק זה, אלא אף אחת מחמש הקבוצות הגדולות, עם הקהל הגדול (שתי התל אביביות הגדולות, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים והפועל ב"ש) לא שיחקו במשחקים אלו. יום שבת שלא הרגיש כמו שבת, כי לא היתה לו התרגשות של הכדורגל.

עם כל הכבוד למשחק הבאמת נהדר שהיה בין מכבי נתניה למכבי פ"ת, שתי קבוצות שהצדיקו את מיקומן הגבוה בטבלה, רובנו מחכה למשחקים הגדולים ואם יוצא שהקבוצה שלך לא משחקת, אתה לפחות מחכה למשחקים של היריבות, אלה שאתה רואה כדי לקוות שיפסידו…

ברור שאי אפשר היה לשבץ את מכבי ת"א והפועל ב"ש, ששיחקו ביום חמישי, אבל למה לא שיבצו אם כך את מכבי חיפה מול הפועל ת"א לשבת, או את המשחק המסקרן של סכנין מול בית"ר ירושלים, או את שניהם?

בשנים האחרונות מתרחש תהליך הדרגתי שמוציא את הכדורגל מיום שבת. התהליך הזה הוציא קודם כל את המשחק המרכזי משבת, אחר כך כמחצית מהמשחקים בכלל. התהליך הזה עבר שינוי לטובה בעונה שעברה, עם הקדמת שעות המשחקים, מתוך הבנה שהקהל יבוא יותר ורוצה לא לחזור הביתה באחת בלילה ממשחק כדורגל, כשלמחרת יש עבודה ובית ספר, אך החמיר והתאחר שוב בימי הקורונה, כי "גם ככה אין קהל, אז מה זה משנה?".

התהליך הזה רע לכדורגל. התהליך הזה מבריח את הקהל הרחב מהמגרשים. בעיקר את המשפחות, שבעבר הלכו כמשפחה למגרש וחמור מכך, לוקח ממנו את הילדים. אם לילד בן 8 לא יהיו משחקים של הקבוצה שלו בשבת בשעה מוקדמת, אליהם יוכל אבא (או אמא, אנחנו לא שוביניסטים) לקחת אותו, הוא נשאר עם הטלויזיה. בטלויזיה אין את החיבור של המגרש ובטלויזיה יש היום באותה זמינות גם מסי ורונאלדו, גם ליברפול ומנצ'סטר סיטי.

ברגע שכדורגל זה משהו שאתה צורך רק דרך מסך, הרגש לכדורגל פה ובחו"ל יהיה דומה ואתה תצפה במקום שבו הרמה גבוהה יותר והמשחק מעניין יותר ומוגש טוב יותר. הרי אין תחרות בכלל בינינו ללה ליגה, לפרמייר ליג ולסרייה A. את החיבור העמוק שלי למכבי ת"א רכשתי רק דרך היציעים של בלומפילד ורמת גן, לא דרך הטלוויזיה. הסיבה המרכזית שילדים ישראליים היום אוהדים של ברצלונה וריאל מדריד יותר מאשר של מכבי חיפה, מכבי ת"א או בית"ר ירושלים היא כי הם רואים רק בטלוויזיה בגיל בו מתחברים לקבוצה.

הדוגמה הכי טובה היתה תמיד במשחקים ה"קטנים". אלה שלא מפגישים את הגדולות. משחקים גדולים ימלאו אצטדיונים בכל שעה ובכל יום, אבל משחק של הפועל ת"א נגד הפועל רעננה, למשל, שנערך לפני כשבע שנים בבלומפילד הישן בשבת בשעה 16:00, הביא עשרת אלפים צופים ואיזה צופים? חיילים, ילדים ומשפחות. במשחק דומה שנערך בשמונה בערב הגיעה חצי כמות.

אז מה שיש לנו עכשיו הוא בין שלושה לארבעה משחקים ביום שבת, בהרבה מקרים בלי רב הקבוצות הגדולות. מה בדיוק מסכמים ב"שער השבת"? פעם בשבת היתה תכנית סיכום מחזור שבאמת סיכמה את המחזור, שלא לדבר על "שירים ושערים" המיתולוגית שכל מי שגדל עליה זוכר את עונג השבת הזה, של לשמוע ברדיו אחרי הצהריים באוטו של אבא ואמא בדרך מטיול, או בבית עם האחים/החברים… את המתח של כמה משחקים בשעה אחידה ואת הציפייה שנשמע אות ה"גוווווווול" המפורסם, שאתה מקווה שהוא לזכות קבוצתך…

אני לא רוצה או מבקש לחזור לימים של פעם, בהם כל משחקי המחזור שוחקו ביום שבת. כמובן שישנו עניין האוהדים שומרי השבת: כשבעונת 1999/2000 התחילו לראשונה לשחק שני משחקים מהמחזור בימי ראשון, אני הייתי הראשון, דווקא כחילוני מוחלט, שברך על זה. גם לדתיים מגיע כדורגל. מה שצריך זהו איזון… אין בעולם כדורגל שמרכזו לא ביום החופשי של אנשים.

אז הנה לפניכם הצעת הפתרון. קודם כל, אין סיבה בעולם למרוח מחזור של שבעה משחקים על שלושה ימים. המחזור ייערך בימי שבת וראשון. חמישה משחקים ייערכו ביום שבת:
– אחד יתחיל מוקדם: 15:00 בשעון חורף, 16:00 בשעון קיץ.
– שלושה נוספים בשעה אחידה, 17:00 או 18:00 בהתאם לשעון חורף/קיץ.
– משחק אחד מרכזי בשעה 20:00-21:00, כלומר במוצאי השבת, לאפשר גם לקהל הדתי לראות.
תכנית סיכום מחזור מיד לאחריו.

ביום ראשון ייערכו שני משחקים:
– אחד בשעה 19:30 ועוד אחד מרכזי שיחל ב 20:30. המשחק המרכזי של כל מחזור ישודר פעם במוצאי שבת ופעם בראשון.

כך כולנו נקבל מה שאנחנו רוצים. אגב, תהיה חלוקה שווה בין כל הקבוצות, בין שבת למוצ"ש ליום ראשון. שגם לאוהדים חיילים וגם לאוהדים דתיים של הפועל ת"א וגם לאלה של בית"ר ירושלים יהיו אותם תנאים. נכון שכרגע זה רק בשביל הטלויזיה, אבל ההנחה היא שיבוא יום והקהל יחזור.

בינתיים, גם בטלויזיה אנחנו רוצים את המגרש נגיש לאוהדים ולדור הצעיר, שבלעדיו, אין לכדורגל שלנו עתיד.

דעתכם?