הדיקטטור

// מאת אראל אדיב

הנה אנחנו, שוב, בעונת המלפפונים. כמו שכבר הורגלנו, זו לא תקופה שעושה לנו פרפרים, אפילו לא עיקצוצים. ההיפך. עצבים, תסכול וקנאה, זו מנת חלקנו בימים אלו. לפתוח עיתון בבוקר ולקרוא על החתמות נוצצות מצידם של הקבוצות הגדולות ואפילו עוד כמה קטנות שמעיזות יותר ומנסות איכשהו להעלות חיוך על פני אוהדיהם. ואנחנו? במקרה הטוב כמה שורות על החתמת שחקן מהליגה הלאומית ששמו קשה לעיכול, במקרה הפחות טוב מתנוססים על השער עם עוד כותרת שערורייתית.

קהל בית"ר ירושלים
קרדיט לדף הפייסבוק “מועדון הכדורגל בית”ר ירושלים – F.C. Beitar Jerusalem”

טוב, אפשר לומר שהתרגלנו. זה אנחנו. קבוצה גדולה, קהל גדול, הרבה רעש, אבל כסף? קצת, ממש קצת. בטענות אנחנו לא יכולים לבוא, אנחנו לא מוציאים את הסכומים האלו מכיסנו, וגם מנויים זה לא הצד החזק שלנו. והנה, עדיין, טביב מצליח ליצור “יש מאין” ומוכיח פעם אחר פעם שכסף זה לא הכל. מסתבר שהשם “ביתר” עדיין גורם לשחקנים לעשות את הדרך לבית וגן למרות ההצעות הזעומות. שכטר, עזרא, איינבינדר ובניון הם רק חלק מהשמות שויתרו על הכסף הגדול בשביל ללבוש את החולצה הצהובה-שחורה. ולבסוף מתגבשת לה קבוצת שחקנים, כמה שמות אנונימיים במיוחד ועוד כמה שזקוקים לקאמבק, הקהל נותן להם ת’דחיפה והם עפים לפלייאוף העליון עם כרטיס למוקדמות הליגה האירופית, נחמד לא? אז זהו, שלא. הבעיות באות מכיוון אחר (ולא, לא שוב לה פמיליה). לפני שאגיע לנקודה, בואו נזכר לרגע במאורעות טביב מרגע הגעתו למועדון:

אלי כהן – מונה למאמן בתחילת עונת 2013/14, בדצמבר 13 פוטר.

רוני לוי – מחליף את קודמו ומגיע לקדנציה שני בבירה, מסיים את תפקידו בסיום אותה עונה.

מנחם קורצקי – פותח את עונת 14/15 בינואר 15 מפוטר מתפקידו.

גיא לוי – ממשיך את עונתו המוצלחת יחסית של קורצקי ומקפיץ את ביתר למקום הרביעי בטבלה, כולל העפלה למוקדמות הליגה האירופאית, אבל גם הוא לא מצליח לשרוד יותר מחצי עונה ומפוטר עוד לפני פתיחת העונה החדשה.



סלובודאן דראפיץ’ – מונה למאמן טרם פתיחת עונת 15/16 ומסיים אותה במקום השלישי והמכובד. אך גם זה לא מונע מטביב את הפרידה ובסיום העונה דראפיץ’ הולך הביתה.

רן בן שמעון – פותח את עונת 16/17 עם העפלה ראשונה בתולדות המועדון לפלייאוף הליגה האירופאית, אך נותן עונה בינונית ובפברואר 17 הוא מפוטר.

שרון מימר – למרות ההחתמה התמוהה, מימר משחזר את הצלחת דראפיץ’ ומסיים שוב במקום השלישי והוא גם מאריך את חוזהו בעונה נוספת, אך גם חוזה לא בדיוק מפריע לטביב לזרוק אותו לאחר כישלון במפגשים האירופאים.

בני בן זקן – ספטמבר 17, מונה למאמן הקבוצה וחובר לגילי לבנדה, מסיים את העונה שוב במקום השלישי ומעפיל לגמר גביע המדינה. בסיום העונה, כשהבין שלא ימשיך עונה נוספת, מתפטר מתפקידו.

מתוך הרשימה המכובדת הזו, רק 2 מאמנים לא ממשיכים בעקבות יכולת הקבוצה (אלי כהן ורן בן שמעון) כל השאר – בעקבות חילוקי דעות עם הבעלים.

אלי טביב
(צילום מסך)

גם בגזרת השחקנים היו אירועים משמעותיים לא פחות.

זה התחיל עם אריאל הרוש ואבירם ברוכיאן, 2 שחקני בית שנתנו את כל כולם למועדון. הספיקה שביתה קטנה של השחקנים עקב אי תשלום משכורות, בשביל לעשות “הפרד ומשול” ובצ’יק שניהם נזרקו הביתה בבושת פנים.

עומר אצילי – מסרב להאריך חוזה ולמרות שהוא חתום לעונה נוספת בבירה, טביב מחליט שלא מתאים שהילד מסרב להצעתו, מעלה אותו ליציע ומסרב לתת לו להתאמן עם שאר הקבוצה. כל זה בניגוד לדעת המאמן – דראפיץ’. בסופו של דבר אצילי יוצא כשידו על העליונה ועובר לליגה הספרדית תמורת סכום מצחיק של 750 אלף יורו.

חסוס רואדה – הבלם הספרדי המצוין מספק 2 עונות נהדרות, אבל גם זה לא גורם לטביב לפתוח את הכיס ולהאריך לו את החוזה, הרי בעצם למה להאריך אם אפשר להביא סירושטיין??

יוסי בניון – מגיע בקול תרועה גדולה, מציל את הקבוצה מהדחה מוקדמת עוד בסיבוב הראשון של הליגה האירופית ומציג יכולת מצוינת. למרות זאת, מיובש על הספסל בהוראת טביב שגורם לו לעזוב עוד בינואר.

איתי שכטר – מגיע כתעלומה, משתלב יפה מאוד בנוף הביתרי, הופך למנהיג ואף לקפטן, אך טביב לא מוכן להמשיך את ההתקשרות בסיום החוזה ומאפשר לו לחזק את מכבי.



אלו מעלליו המרכזיים של האיש בחמש שנותיו במועדון. כן, תודו שזה הספק מכובד.

וזאת שיטת הניהול שטביב מדבר עליה כל הזמן: “אנשים בארץ לא יודעים לקבל את דרך החשיבה שלי, שהיא שונה מהתרבות בארץ” טוען טביב. בוודאי!! לדרך הניהול שלך יש שם – קוראים לזה “דיקטטורה”. וזו החשיבה – לא משנה מי האדם העומד מולי, לא משנה את מי אני ממנה כבעל תפקיד, בסוף רק אני מחליט. “אני ואפסי עוד”.

אז כן, אתה יכול להיות מנג’ר מעולה, לפגוע בינגו בזרים ואפילו בשחקנים אנונימיים מליגות נמוכות, להביא מאמנים שאף אחד לא העיז לחשוב עליהם ולהצליח איתם, יהיה לך קהל שידחוף, חדר הלבשה מגובש ושחקני נשמה שיאכלו דשא. אבל בכל עונה. יצוץ הסיפור שיפוצץ לך את החלום בפרצוף.

בעונה האחרונה אומנם הקבוצה הצליחה יחסית כש-“כמעט” סיימה במקום השני ו”כמעט” זכתה בגביע המדינה. אך ההצלחה הזו מיוחסת לשחקנים, שהצליחו לתת מעצמם מעל ומעבר למרות ההתנהלות ההזויה והמביכה של המועדון, אבל את ה”כמעט”, אני מייחס שוב ורק לאיש אחד – “הדיקטטור”. האובססיה לשליטה וכוח, מונעים ממנו להסתכל על הדברים באופן אובייקטיבי ושקול. וגורמים לו (ולנו) לפספס את הדברים החשובים באמת בכדורגל – תארים.

אלמלא מינוי אוחנה היה רק חותמת גומי להתנהלותו הבריונית. אלמלא החתמת בן זקן הייתה בשביל להעמיד אדם בעל תעודת פרו על הספסל כדי שיבצע הוראות. אלמלא ההתנהלות הביזיונית של העברת הודעות באמצעות הסלולארי לספסל. אלמלא היה מעלה את עידן ורד ליציע בשיאה של העונה בעקבות מו”מ כושל. אלמלא היה מייבש את איתי שכטר על הספסל מהסיבה המוזכרת קודם, טרם משחק גמר הגביע. אלמלא כל אלו, היינו היום מחזיקים באמתחתנו את הגביע השמיני. ומי יודע?? אולי גם צלחת שביעית.

כנראה שהכל למגינת ליבו של הדיקטטור.

בית"ר ירושלים, קהל
קרדיט לדף הפייסבוק של מנהלת הליגות בכדורגל
 
   
   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח