הגמר שאני מעדיף לזכור

אם היו שואלים אותי כשהגעתי לצפות בגמר ליגת האלופות במוצאי שבת האחרונה את מי אני אוהד, הייתי עונה “אף קבוצה”, כי באמת לא ריאל ולא ליברפול הן מהחביבות עלי. מקסימום הייתי נוטה קלות לכיוון ליברפול, אבל רק בגלל שריאל הדיחה את הקבוצה שלי מחוץ לביצה המקומית – באיירן מינכן.
עם זאת, אחרי המשחק, אני חייב להודות שיש בי תחושת אכזבה מסוימת שאני לא ממש יכול להסביר אותה.

ליברפול, אנפילד, קהל
Credit to “UEFA Champions League” Facebook page

הייתי בטיול אחרי צבא וטיילתי לי באירופה. במהלך הטיול חרשתי את כל אירופה ממערב למזרח ובכל מדינה ביליתי ימים ספורים. בטורקיה, כאשר הגעתי אליה, נשארתי חודש ובחודש הזה הכרתי את עלי, בחור בן גילי שדיבר קצת עברית שלמד מתיירים ואיכשהוא התחברנו מאד. במסגרת השיחות שלנו, שוחחנו על לא מעט נושאים, אבל בעיקר על כדורגל. כך למשל, הוא לקח אותי לראות משחק של פנרבחצ’ה ולימד אותי את השירים של הקבוצה. אחרי חודש המשכתי את הטיול והמשכתי להתכתב עם עלי במיילים.

Embed from Getty Images

המשכתי לטייל ולקראת סוף אפריל הייתי בצפון אירופה (שבדיה, נורבגיה ופינלנד) באיזורים שבהם אף מטייל לא מתעניין או מבין בכדורגל. הייתי כבר ממש בסוף הטיול ועלי ביקש שאעבור דרכו לפני שאני חוזר הביתה.

חצאי הגמר של האלופות הגיעו ואני חיפשתי איפה אפשר לראות את המשחקים. במקומות שהייתי היה קשה למצוא טלויזיות (טלויזיות יש בבתים, אבל כמעט ואין שידורים במקומות ציבוריים) ועוד יותר כאלו שמשדרות כדורגל. את חצאי הגמר ומשחקי הגומלין, ראיתי בגסטהאוס שצריך לטפס 200 מדרגות כדי להגיע אליו, אבל הייתה בו טלויזיה גדולה, יחסית, והוא שידר את המשחקים. צפיתי במשחקים המוזרים האלו ושם נקבע שב25.5 ליברפול ומילאן יפגשו למשחק הגמר בטורקיה. ידעתי מתי אני צריך להגיע לטורקיה. מייל לעלי וסגרנו את הפגישה בינינו בשדה.

ב24.5 נחתתי באיסטנבול בדרכי לארץ. התכנון היה להיות יומיים עם עלי ולחזור לארץ. כשהתכתבנו, עלי אמר לי שיש לו הפתעה משוגעת בשבילי. לא תיארתי לעצמי עד כמה היא הייתה גדולה. נחתתי ועלי מוציא מהכיס מעטפה עם שני כרטיסים ואומר לי אתה לא מאמין מה אנחנו עושים מחר. במעטפה נחו 2 כרטיסים למשחק הגמר של ליגת האלופות ליברפול מול מילאן. כבר הבהרתי בפתיחה שאני לא אוהד ליברפול וכדורגל איטלקי, אז באותו הזמן לא היו לי ציפיות גדולות מהגמר (אבל מה כבר הבנתי)



כל העיר הייתה בטירוף. טורקיה היא מדינה שמשוגעת על כדורגל, בייחוד באיסטנבול. אוהדי הקבוצות מילאו כל פינה ושירים וצבעים כמו שאף פעם לא ראיתי או שמעתי לפני כן. את האמת, גם מאז. כי גם הטורקים הוסיפו לטירוף הזה. עלי ואני נכנסנו ליציע כשעה לפני המשחק כשרוב הקהל עוד היה בחוץ. ישבנו במקומות שהיו קצת אחרי קו הקרן בצד שאליו הובקעו, בדיעבד, כל השערים במשחק. שורה 6, מקומות מדהימים. מי שהיה באיצטדיון הזה אי פעם יכול להבין כמה זה משוגע. המגרש דיי רחוק מהיציע ועדיין אתה שומע (כשיש שקט) את השחקנים קוראים אחד לשני. טכנית היציע היה של אוהדי מילאן, אבל היו שם צעיפים של ליברפול וגם של קבוצות מקומיות.

Embed from Getty Images

האיצטדיון רועש גם כשהוא חצי ריק ו-20 דקות לפני פתיחת המשחק האיצטדיון כבר כמעט מלא לגמרי. אין קרחות ביציעים רק מקומות ספורים פנויים וגם הם יתמלאו בדקות הקרובות. הבטן מתכווצת. אחרי שראיתי את כל האוהדים בחוץ ואת האוירה המשוגעת שהם יוצרים, רציתי שליברפול תנצח. עלי, מהצד השני, היה בעד מילאן.

עכשיו כבר הרעש מחריש אוזניים. כמעט ואי אפשר לדבר בגלל הרעש. ריחות של זיעת התרגשות ועשן סיגריות ממלאים את האף ואני כולי מרוגש ומתלהב. השופט שורק לפתיחה ואם חשבתי שקודם היה רעש מטורף, אז פתאום אני מוצא את עצמי מוקף בשירה אדירה של שני קהלים מדהימים. משמאלי, יציע אוהדי מילאן ומולי ומימיני אוהדי ליברפול. כל הקהל שר ומעודד ועוצמת השירה פשוט מרימה אותך מהמקום ואתה עומד ומרגיש שאתה מרחף, גם מהאוירה וגם מהשירה.

Embed from Getty Images

כמה שניות אחר כך כדור חופשי למילאן, פירלו מרים ומאלדיני מגיע ו 1:0 למילאן. עלי בטירוף ואני מרגיש כאילו אני נוחת חזרה לכדור הארץ. שוב הרעש הזה, אבל עכשיו הוא קצת פחות נעים ואפילו צורם. אוהדי ליברפול נדמו לשנייה או שתיים ואז חזרו בשירה אדירה, זה היה מדהים ששמעו אותם גם עם הצעקות והצהלות ביציע בו הייתי (אוהדי מילאן, כאמור). אחר כך הגיעו ה 2:0 וה3:0. אני מסתכל על עלי והוא באופוריה, צועק כמו משוגע, קופץ עליי ואני מנסה להראות שמח, בשבילו בשביל היציע, אבל קשה לי אפילו לחייך. חושב לעצמי איזה מסכנים האוהדים האמיתיים של ליברפול שנאלצים לסבול ממש. רואה ביציע לידי, זה שממש ליד הקרן, אוהדים בוכים כאילו הם ילדים קטנים ואני מבין אותם והלב נקרע. השריקה למחצית קצת מחזירה אותי למציאות.



עלי אומר לי שהמשחק גמור ואיזה כיף שמילאן לוקחת את המשחק הזה ושבקצב הזה יגמר 5:0 ואולי יותר וכמה שליברפול לוזרים ושלא מגיע להם ואני מהנהן בחצי הסכמה, מקווה שזה ייגמר רק ב3:0. כל קשר ביני לבין אמונה שליברפול עושה כאן משהו טוב, היא ממני והלאה.

Embed from Getty Images

עולים למחצית השנייה. אני ביציע קצת פחות מתרגש יותר מסתכל סביבי. בוחן. מנסה להבין מה הולך לקרות.
וליברפול, פתאום מתחילה לשחק יותר טוב ולשלוט במשחק. עלי אומר לי שמילאן נראים קצת שאננים ושזה לא נראה לו. אני מזכיר לו את התוצאה ואומר לו “אז ייגמר 3:1”.

10 דקות למחצית השניה (בחיי שזה נראה והרגיש כמו דקה) ריסה מגביה וג’רארד מרים את אוהדי ליברפול לשירה אדירה. היציע בו אני נמצא די שקט, אבל היציעים היותר הארד קור של מילאן שרים חזק יותר אחרי הגול, מנסים לשמור את הקבוצה שלהם במשחק, עדיין, הם מובילים 3:1.



עוברות להן שתי דקות ושמיצר מפיח את התקווה האמיתית באוהדים שעוד אפשר. אני לא יכול לתאר לכם את הרעש שהיה שם. אני יכול להגיד שזה רעש שאפשר לטעום אותו, להריח אותו ולהרגיש אותו בכל איבר בגוף והכל רועד ומשתגע. שוב התחושה הזאת בבטן ושוב הרגשה מוזרה כאילו אני מרחף ואז הגיעה ההכשלה של גאטוזו על ג’רארד.

הלב מתפוצץ. אני פתאום מרגיש כאילו גדלתי שני מטר מאנפילד וכל חיי לבשתי אדום – צבע שאין לי אפילו בארון מטעמי מכביות. אני אומר לעלי שג’רארד חייב לבעוט ואז רואה את צ’אבי אלונסו לוקח את הכדור. את השער ראיתי רק בשידור חוזר בטלויזיה, עמדתי עם הגב לבעיטה כדי “לא לנחס”. רואה מולי יציע שלם קופץ בשמחה ונוחת ותופס את הראש. ושאגה אדירה מכיוון יציע האדומים מליברפול. 3:3

Embed from Getty Images

מפה היו עוד כמה הזדמנויות והצלות של דידה ודודק והולכים להארכה.

עלי אומר לי שמילאן גמורים והמשחק ייגמר פה, אני אומר לו שגם אם יהיה גול, יהיה גם שיוויון. ההארכה הייתה משוגעת אבל ללא הכרעה.

הפנדלים היו רכבת הרים של רגשות כשמילאן מחטיאים את שתי הבעיטות הראשונות וליברפול מבקיעים. עלי שבור, אני אומר לו שזה לא פשוט לשמור על ריכוז בפנדלים אחרי שהרגשת כבר את הניצחון במחצית ותוך כדי המשפט, דידה עוצר את הבעיטה של ריסה. עלי נראה כאילו הוא קיבל מנת חמצן.



אני נזכר שלא נשמתי כבר מתחילת הבעיטות. לוקח נשימה ותומאסון כובש. את הבעיטה של שבצ’נקו ראיתי, שוב, בטלויזיה. שוב עמדתי עם הגב. ראיתי את היציע מרים ידיים בתקווה ואז מוריד אותן באכזבה אדירה. כל היציע נראה כמו חבורה של ילדים שהביאו להם גלידות ואז הפילו אותם לרצפה. גברים, ילדים ונשים בכו ורק אני רוצה לשמוח ועלי מחזיק אותי ואומר שסבבה שצהלתי עד עכשיו בגולים, אבל עכשיו אני צריך להרגע. אני טעון באדרנלין כאילו קפצתי עכשיו ממטוס בלי מצנח ועלי אומר לי להיות רגוע.

את רגע הנפת הגביע ראיתי בערפול… זוכר לא זוכר… חצי שיכור מאדרנלין ותחושת אופוריה (ועייפות אחרי כל היום המשוגע הזה). הפעם הרעש היה רק של קבוצה אחת ואין אוהד כדורגל בעולם שלא יודע כמה האוהדים האלה מדהימים ומיוחדים (תראו איך הם עודדו השבוע את קריוס) והרעש הזה נשמע כמו המנגינה הכי יפה שאי פעם שמעתי.

 
   
   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח