הגיגים של אוהד (אמיתי) מתבגר

באחד הימים האחרונים, אחד האדמינים של קבוצת פייסבוק משובחת (מוקדשת לכדורגל) העלה פוסט ובו הוא מבקש מהגולשים לעדן מעט את הדיון. זה לא משהו חריג במקומותינו. ככל שפורום מסויים הופך יותר פופולארי, כך מתרבים המשתתפים בדיונים ולצערי, הדיונים הופכים פחות תרבותיים. קללות ושפה אלימה נכנסים ומרעילים את השיח. כתבתי תגובה קצרה בזו הלשון:

קוראים לזה להתבגר 🙂 זה רק ספורט

שתי תגובות קיבלתי לזה, אך הן מייצגות הרבה אחרות שקיבלתי בעבר בדיונים מסוג אלה. כשאני חושב על זה, הדיונים האלה הובילו אותי לכתוב כאן באתר. התגובה הראשונה היתה "כדורגל זה לא רק ספורט", והשניה היתה "רואים שאתה לא אוהד כדורגל אמיתי."

פ.צ קלן, אוהדים
Credit to "1. FC Köln" Facebook page

 

בטור הזה, אני רוצה להתייחס לשתי הטענות האלה, ואולי אם תרצו, תוכלו לנסות לשכנע אותי שאני טועה.

כדורגל הוא אך ורק ספורט:

הדיון בכדורגל יכול להיות טעון רגשית, פוליטית, לאומ(נ)ית. היצרים סביב המשחק נותנים לו כל מיני צבעים. פוליטיקאים מכל גווני הקשת הפוליטית ובכל מדינה בה הספורט הזה פופולארי, מנסים לייצר ממנו הון פוליטי. מדינות יוצרות אחדות סביבו, הספורט עצמו מהווה מקלט לילדים וצעירים במצבי מצוקה. הספורט שזור בתוך ההיסטוריה ומייצר סיפורים שמעוררים רגשות עזים.

  • מספיק לקרוא את הטור המצויין של מישה טורין – "משחק המוות" – על כדורגל בזמן מלחמה כדי לטעום חלק מהאימה שבמלחמה ולנסות להבין רגשות לאומיים של גאווה וכבודו של האדם.
  • מעניין מאוד לקרוא את הטור המצויין של ליאור ציטרשפילר – מלחמה ושלום גרסת הכדורגל – כדורגל ופוליטיקה בשביל דוגמא מצויינת של איך הספורט הזה והפוליטיקה מתערבבים זה בזה.
  • הסיפור אולי הכי מפורסם הוא על מה שנקרא "מלחמת הכדורגל". סיפורה של מלחמה בת 100 שעות בין הונדורס לבין אל סלבדור.
  • מהצד "השני", אנחנו יודעים שמשחק הכדורגל משמש כבמה וככלי לקידום ערכים חיוביים, כגון שלום ואחווה בין עמים, וקירוב לבבות בין אוכלוסיות.

אעצור כאן, למרות שכמובן ניתן להמשיך עוד ועוד את רשימת הנושאים, והמקרים בהם הכדורגל נשזר באיזורי חיים רבים ושונים. נתתי את הדוגמאות, כדי להסביר שאני מבין מאיפה מגיע הטיעון שכדורגל הוא "לא רק ספורט". אבל, מה לעשות? הדוגמאות הללו משרתות יותר את הטיעון שלי.

בכדורגל נעשה שימוש בידי פוליטיקאים, הכדורגל כאמור מעורר אמוציות שמובילות לעיתים לאלימות, סביב הכדורגל נוצר מיתוס ואף היווה עילה למלחמה (אותה "מלחמת הכדורגל" – שאגב לא באמת התרחשה בגלל המשחק), ולמשחק מיוחסת יכולת להשפיע על הלך רוח לאומי או חברתי. כל הדברים האלה מעידים על חשיבותו ומרכזיותו של המשחק בחיי הרבה אנשים. אבל כל האמור לעיל, מדבר עלינו, ולא על הכדורגל.

 

ישעיהו ליבוביץ' ז"ל אמר פעם:

אם הסתכלת היום בטלוויזיה בטירוף הכדורגל – ב-20.000 הצופים היוצאים מכליהם מתוך התרגשות והתפעלות על 22 חוליגנים הבועטים בכדור; אם התבוננת בפרצופו של הדור הצעיר הזה, אשר הבעיטות הללו וההשתתפות הרגשית בהן נעשו תוכן חייהם הרוחניים ומוקד התעניינותם; אם שמת לב לציבור הסטודנטים שלנו, אשר ליבם של רובם של בניו יוצאת לטורי הכדורגל בעיתון היומי ולטורי הרכילות בשבועון המצויר, אם ראית כל אלה – אז ראית אחדים מסימני ההתנוונות של חברתנו…

אז נכון, פרופסור ליבוביץ' – כהרגלו – התבטא בצורה מתריסה, ואני לא באמת מתייחס לשחקני כדורגל כחוליגנים (למעט החוליגן האהוב עלי – ויני ג'ונס). אבל ליבוביץ' לא בדה דברים מדמיונו. הוא נתן תיאור די מדוייק להשפעה של משחק, בו עשרים ושניים שחקנים רצים אחרי ובועטים בכדור, על תרבות שלמה. הכדורגל הוא משחק. יש לו חוקים, והמשתתפים בו מחוייבים לשחק לפיהם. יש תחרות ויש פרסים – זה ספורט.

קרדיט: ישעיהו ליבוביץ – עמותת לשמה, עמוד הפייסבוק הרשמי

 

מה שקורה מסביב לספורט זה רק מה שאנחנו, בני האדם, מחליטים לעשות. ההשתתפות הרגשית שלנו בספורט היא מה שגורמת לנו לחשוב שיש בו משהו מעבר, ולעיתים הפעולות בהן אנחנו נוקטים אכן משפיעות על דברים מחוצה לו – מחוץ לספורט. ולכן, הכדורגל הוא רק ספורט.

מיהו אוהד כדורגל אמיתי?

התגובה הזו, מושלכת לעברי מדי פעם – ובעיקר ע"י אנשים די צעירים – כשאני מעיר או מבקש ממישהו להרגיע מעט את תגובותיו. אז בואו נברר, מה עושה אדם אוהד כדורגל אמיתי. בכל טור רלוונטי, אני מוסיף גילוי נאות וכך אעשה גם כאן.

מגיל 6 (1977) אני אוהד של מכבי תל אביב. כתבתי כאן על איך זה קרה (מי גרם לי לאהוב את מכבי). אחרי שאבי כהן ז"ל עזב את ליברפול החלטתי (ילד בן 12) לעשות דווקא ומאז אני אוהד של מנצ'סטר יונייטד בליגה האנגלית. אחרי שראיתי את מישל פלטיני החלטתי שבאיטליה אני מעודד את יובנטוס. דבר דומה קרה לי עם ריאל מדריד ואמיליו בוטרגניו. אלה הקבוצות אחריהן אני עוקב ובהצלחתן אני שמח. אם לסדר את זה יותר, הנה סדר הליגות לפי מידת האהבה והעניין שלי בהן: ליגת העל שלנו, הליגה אנגלית, האיטלקית ובסוף הספרדית.

אני זוכר את הרגעים הגדולים, ואת רגעי השפל באותה המידה. אני יכול לספר איפה הייתי כשאבי נמני הבקיע את הגול שסידר אליפות בהפרש שערים ב 2003 (משרד באוטווה, קנדה. מאזין לשידור רדיו דרך האינטרנט ודופק לעצמי את הברך מקפיצת השמחה), ואני יכול עוד להרגיש את המועקה של ה 10-0. עזרתי לאבי ז"ל בבית האריזה והקשבתי ל"שירים ושערים", ב 5-0 התחלתי לבכות, בסוף המשחק (כן, הקשבתי לכל רגע מההשפלה הזו) כיביתי את הרדיו והלכתי הביתה להתחבא. עברתי מדבר של תארים עם מכבי ועם יונייטד, חוויתי שנים של הצלחות הקבוצות היריבות ולרוב הייתי במיעוט בקרב ה"אוהדים". ועדיין, אני אוהב את אותן הקבוצות.

מכאן, אומר כמה דברים שאולי יפתיעו מישהו. כמה דברים שגיליתי עם השנים ועם תהליך ההתבגרות:

  • מכבי חיפה היא לא חיזבאללה. עוד לא תועד שום אירוע פח"ע שמבצעיו תחת חוזה אצל יעקב שחר.
  • סלים טועמה אינו מחבל. הדבר היחיד בו חיבל סלים, היה בתוכניות של קבוצות יריבות.
  • מכבי ת"א לא גרמנים. ממקור מוסמך, אני יכול לספר לכם שרובם מחזיקים בתעודות זהות ישראליות עם החותמת "יהודי". לא שזה בכלל משנה.
  • הפועל לא ז… עוד לא ראיתי שום טרנזאקציה בה המועדון האדום קיבל תשלום עבור מין.
  • אלירן עטר כבר מזמן לא מעורב בפלילים

אני מרגיש מספיק נוח כאוהד, לעודד את הקבוצה שלי, מבלי להביע שנאה ליריבה. יריבות ספורטיבית בהחלט מספיקה לי. האם זה אומר שאני לא אוהד אמיתי? האם אוהד אמיתי חייב להיות אלים בדיבור או במעשה? האם אוהד אמיתי חייב להתנגח בכל פורום אינטרנטי עם אוהדי היריבה, ולקלל שחקנים ואוהדים? האם אוהד אמיתי חייב ללבוש תמיד את אותו הצבע? בגיל 12 אולי. אבל כפי שכתבתי בתגובה המקורית לפוסט בפייסבוק, קוראים לזה להתבגר.

ואם זה לא מספיק, אז הנה תעודה מטעם אירגון הפוטושופ העולמי לענייני כדורגל ומדיה חברתית, ע"ש פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל שמעידה שאני אשכרה, אוהד אמיתי אסלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח