האנגליות חוזרות?

מאת אלישע אמיר

בתור אוהד כדורגל אנגלי, ומיד אפרט מה זה אומר, קשה שלא להיות נלהב בשבועות האחרונים. נבחרות אנגליה הצעירות, הצלחת הקבוצות האנגליות בצ׳מפיונס ואפילו קמפיין מוקדמות סביר בהחלט של הנבחרת הבוגרת, אם כי זה מזמן הפסיק להיות סימן למשהו, מספקים מעט תקוה. שלא לומר אופטימיות.

Premier League - טיק טיק

בתור ילד אהדתי קודם כל את נבחרת אנגליה, זאת של 98׳ ליתר דיוק. הנבחרת של בקהאם הייתה הדבר הכי חשוב בעולם בשבילי כשהייתי בן 8. הרחקה ברבע הגמר נגד ארגנטינה והדחה כואבת עד דמעות בפנדלים, לא עמדו לשנות את זה.

כשהתאוששתי מאכזבת המונדיאל, הראשון שאני זוכר שראיתי, הבנתי שזה לא מספיק ליהנות מכדורגל ברמות הגבוהות ביותר פעם בשנתיים. אז אימצתי לעצמי את מנצ׳סטר יונייטד ואת ליברפול (כן, את שתיהן) ועקבתי אחרי כל משחק שהיה משודר בשעה סבירה וההורים אפשרו לי לראות. אלו היו השנים של יונייטד, אבל גם לקבוצה מהעיר השכנה הייתה סיבה לגאווה, מייקל אואן שמה. לקח לי חמש שנים, בהם שמעתי לא פעם שעליי לבחור צד, להחליט. ואני בחרתי בליברפול. בחירה עליה אני משלם עד היום, אבל זה איננו הדיון.

דיוויד בקהאם
בקהאם עם החתך העמוק מכולם
Credit to England football team Facebook Page

מאז היו מונדיאלים נוספים, ובדרך קסם על כל טורניר גדול נוספה הדחה כואבת. כולן הרגישו כמו העתק חיוור של אותה הדחה מ98, בכל זאת – החתך הראשון הוא העמוק ביותר. אבל זה לא אומר שהחתכים האחרים לא כאבו. מתישהו בשנים האחרונות, החתכים הפסיקו לכאוב, שלא נאמר להתאחות. אולי התבגרתי, מצאתי עניין בדברים אחרים, או שלמדתי להעריך כדורגל טוב יותר, אפילו אם הוא איטלקי או ארגנטיני. לא, זה לא זה. כנראה פשוט איבדתי תקוה.

והנה, מספר חודשים לתוך עונת 2017-18, אחרי כל העבודה שעשיתי עם עצמי במהלך השנים, אני חושש שזה הולך לאבדון. למה? צירוף נסיבות שכזה, שמקשה על כל אוהד בממלכה או מחוצה לה להישאר אדיש.

יש עתיד

הקיץ השתתפו הנבחרות הצעירות של אנגליה בלא פחות מחמישה טורנירים. בטורנירים האלו שיחקו האנגלים 30 משחקים והפסידו פעמיים בלבד(!), בשתי הפעמים בפנדלים. ביוני זכתה הנבחרת עד גיל 20 בגביע העולם – לראשונה מאז הגביע ההוא ב-1966. לא עברו ארבעה חודשים וההישג שוחזר על ידי הנבחרת עד גיל 17. בטורניר נוסף זכתה הנבחרת עד גיל 19 באליפות אירופה ובשני הטורנירים הנותרים הגיעו האנגלים לגמר (אליפות אירופה עד גיל 20) ולחצי גמר (יורו עד גיל 21), שם כאמור הפסידו בפנדלים.

נבחרת אנגליה עד גיל 17
תקווה לעתיד עד גיל 17
Credit to England football team Facebook Page

זהו קיץ חסר תקדים מבחינת האנגלים ובכלל בתחום הנבחרות הצעירות. המדינה האחרונה שזכתה בשני גביעי עולם באותה שנה, הייתה ברזיל ב2003. אך אין הדבר מבטיח הצלחה עתידית, בטח כשמסתכלים איפה השחקנים הללו משחקים ומבינים שהסיכוי שלהם לקבל דקות משחק בקבוצות שלהם הוא קטן עד מאוד (צ׳לסי היא הקבוצה שסיפקה הכי הרבה נציגים לנבחרות האלו, 19). חלק יושאלו לקבוצות קטנות יותר, חלק ינסו להישאר ולהיאבק על המקום שלהם ועושה רושם שחלק יצטרכו לצבור את הניסיון שלהם על הבמה הבינלאומית. ככה זה כשמדובר על אנגליה של השנים האחרונות, לפעמים קל יותר לקבל מקום בנבחרת מאשר במועדון (ג׳ק ווילשר, דניאל סטארידג׳ והארי וינקס יכולים להעיד). זו גם אחת השאלות היותר נשאלות בתקשורת הבריטית בעקבות ההצלחה – כמה השחקנים האלו ישחקו? האם הם יוכלו לקבל הזדמנויות כמו עמיתיהם בספרד ובגרמניה?

לצורך השוואה, בספרד 42.8% מהשחקנים בליגה הם זרים, בגרמניה 52.7% ובאנגליה 67.4% (על פי Transfermarkt) .בנוסף, אנגליה אינה ידועה כיצואנית שחקנים ונדירים המקרים בהם שחקן ילך לנסות את מזלו בליגה אחרת ביבשת. ג׳יידון סאנצ׳ו בן ה17, הוא מקרה חריג – שחקן שעד הקיץ היה שייך למנצ׳סטר סיטי ובצעד נועז עבר לבורוסיה דורטמונד, במטרה לקבל יותר דקות משחק. מעניין אם שחקנים נוספים ילכו בדרכו.

נבחרת אנגליה עד גיל 19
תקווה לעתיד עד גיל 19
Credit to England football team Facebook Page

עוצמה אירופית

זוהי העונה הראשונה אי פעם בה לאנגליה יש 5 נציגות בצ׳מפיונס (זאת לאחר שיונייטד שסיימה מחוץ לטופ 4 שנה שעברה והעפילה דרך זכיה בליגה האירופית, מה שליברפול לא הצליחה לעשות בשנה שעברה). המאזן של האנגליות בצ׳מפיונס עד כה- 15 ניצחונות, 4 תוצאות תיקו והפסד בודד (של צ׳לסי לרומא במחזור האחרון) ב20 משחקים בשלב הבתים(!) וחמש אנגליות שבדרך הבטוחה לשמינית הגמר של המפעל.

זאת הפעם הראשונה בשנים האחרונות בה נראה שלאנגליות יש סיכוי לא רק להגיע לשמינית ולרבע, אלא לאיים על האליטה של השנים האחרונות בכדורגל האירופי. סיטי נראית מעולה. יונייטד אמנם לא מרשימה, אבל הבטיחה את מקומה בשלב הבא ועם כדורגל פרגמטי מבית היוצר של מוריניו תהווה אתגר לכל קבוצה שתפגוש. צ׳לסי יכולה גם היא לעשות צרות לגדולות של אירופה, אם תצליח לשחזר את היכולת מהעונה שעברה. ליברפול קבוצת התקפה מסחררת, אם כי בצד השני היא לרב מסוחררת. אך מעל כולן זוהי טוטנהאם, שהוגרלה לבית המוות עם ריאל ודורטמונד ובינתיים נראה שהיא הקבוצה הראשונה לצאת ממנו.

ליברפול עם התקפה מסחררת
ליברפול עם התקפה מסחררת
Credit to Liverpool FC Facebook Page

ברביעי האחרון טוטנהאם הראתה בדיוק למה היא מסוגלת, כאשר לא התבלבלה נגד ריאל מדריד הגדולה. בתצוגת תכלית, בעיקר במרכז המגרש, לקחה 3 נקודות ואת המקום הראשון בבית עם הרבה סטייל. שלא כמו האנגליות האחרות, להוציא אולי את ליברפול (בה משחקים בין השאר הנדרסון, מילנר, ללאנה וסטארידג׳), טוטנהאם בנויה על שלד אנגלי מובהק. לראות הרכב שכולל את הארי וינקס, קיירן טריפייר, אריק דייר ודלה אלי מנצח את ריאל מדריד, עם שליטה באמצע נגד איסקו, קרוס ומודריץ׳, זה מעודד, איך שלא מסתכלים על זה. וזה לא היה אירוע חד פעמי, גם שבועיים לפני כן, עם תכנית משחק שונה בתכלית, נראה היה שטוטנהאם השיגה את מבוקשה. ועוד לא הזכרתי את הארי קיין.

הנסיך הארי

הפעם האחרונה בה ריאל מדריד הייתה רצינית לגבי שחקן אנגלי, הייתה ב-2003, והשחקן היה דיוויד בקהאם. היום, אולי כחלק מלוחמה פסיכולוגית של הספרדים לקראת צמד המשחקים שהיו בין הקבוצות, לוטשת ריאל עיניים לכיוונו של כוכב אנגלי נוסף, הארי קיין. קיין גדל באותו אזור בלונדון כמו בקס והעריץ אותו מגיל ילדות. השניים למדו באותו בי״ס, גם בקס שיחק במחלקת הנוער של טוטנהאם, וכשקיין היה בן 12 הוא השתתף במחנה הקיץ הראשון של האקדמיה לכדורגל שחנך בקהאם.

הארי קיין
היורש של בקהאם?
Credit to England football team Facebook Page

הוא הכוכב הגדול של הכדורגל האנגלי. מי שחשב שמדובר בסוס של עונה אחת כבר מזמן התבדה. קיין מבקיע בקצב שמאפשר לומר את שמו באותה נשימה עם רונאלדו ומסי. כשמסתכלים על המספרים שלו בשנים האחרונות, נראה שיש עוד דרך ארוכה לפניו; מאז הפריצה של קיין בעונת 14-15 הוא הבקיע 83 שערים ב-111 משחקים, לעומת 106 ב-106 של רונאלדו ו-118 ב-116 של מסי. אבל הסתכלות על 2017 מספקת תמונה שונה – קיין כבש 29 שערים ב-2017, 8 פחות ממסי ו-13 יותר מרונאלדו. כשבוחנים את כמות הגולים לפי דקות זה משתפר – קיין בשווין עם מסי, עם ממוצע של 76 דק׳ לשער, הכי גבוה משחקני הליגות הגדולות באירופה. בין השאר לפני לבנדובסקי (80 דק׳ לשער), מוראטה (83 דק׳ לשער) וקבאני (85 דק׳ לשער). רונאלדו נשאר במדד הזה הרחק מאחור, עם 134 דק׳ לשער, לפחות השנה.

רק בחודש שעבר שמו של קיין נכלל ברשימת 30 השחקנים שמועמדים לפרס האישי היוקרתי בכדורגל העולמי, הבלון ד׳אור. אבל המספרים, שהם יוצאי דופן בפני עצמם, לא מספיקים כדי לספר את הסיפור. קיין הוא שחקן שעובד בלי הפסקה, בדומה לבקס, שבלי קשר למעמדו ככוכב גם מחוץ לכדורגל, מעולם לא הפסיק לתת את כולו על המגרש. הוא מחלץ כדורים, משתתף בלחץ הגבוה של טוטנהאם, מבשל וכובש. ולא סתם כובש, הגולים של קיין לרוב בצבע, מזכיר קצת חלוץ אחר ששיחק בצפון לונדון – תיירי הנרי. קיין רק בן 24 ואני בספק שהוא ממהר לעזוב את הפרויקט המרגש והמבטיח של פוצ׳טינו, שהתבטא לאחר המשחק עם ריאל שלא היה מחליף את הג׳וב בטוטנהאם בשום משרה בעולם. אין מניעה שבמידה וטוטנהאם לא תביא אותו לרמות הגבוהות ביותר, יעשה את הקפיצה הזו בעצמו – בריאל או במקום אחר.

ברביעי האחרון לא הבקיע ועל פניו היה נראה שהוא לא מעורב יתר על המידה. אבל הספיק רגע אחד, קצת אחרי תחילת המחצית השנייה, בו העלים שני מגני ריאל כלא היו והשאיר כדור נפלא לאריקסן, כדי להיזכר שמדובר בשחקן ברמה עולמית. לא פחות.

הארי קיין
מספיק לו רק רגע אחד של קסם.
Credit to England football team Facebook Page

אז עם עתיד מבטיח, הצלחה בזירה האירופית וכוכב ברמה עולמית, אני עושה כל שביכולתי לא לפתח ציפיות לקראת המונדיאל הקרוב ואלו שאחריו. הבעיה שאם זה ימשיך ככה, אין מנוס מעוד חתך אחד לפחות, בקיץ הקרוב ברוסיה. אם רק אפשר בבקשה שהוא לא יהיה בפנדלים.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח