כנראה שלא כל אוהדי הפועל י"ם נעלבו ממה שכתבתי על הקבוצה שלהם ביום שני. עובדה, חלק מהם אפילו הזמין אותי לבוא איתם לארנה למשחק השלישי. אחרי מה שראיתי בשני המשחקים הראשונים, לא יכולתי לסרב, וכך מצאתי את עצמי, בית"רי שכמוני, טובע בים של אדומים מכל הכיוונים, פעם ראשונה בארנה.

זה די מוזר להגיע לאירוע ספורט כנייטרלי לחלוטין. לא שאי אפשר ליהנות, אבל כשאין שייכות רגשית, משהו בהנאה של האוהד מן השורה, נפגם.

ההיכל עצמו מרשים ביותר. גדול מבחוץ, אבל נותן תחושה קומפקטית משהו מבפנים. ההיפך הגמור ממפלצת הבטון מיד אליהו. כניסה נוחה בלי הצטופפויות מיותרות, זווית ראיה נוחה גם מאחורי הסל ולוח תוצאות מאיר עיניים ומסביר פנים גם למי שלא מכיר כלום. והאווירה? שנים לא הייתי בכדורסל, אבל בארנה יש את האווירה הכי דומה לכדורגל. בתפקיד היציע המזרחי, שער 12 יציע הירשנזון, שלא מפסיק להרעיד את האולם. גם השירים דומים, עד שמגיעים גם לאוהדי בית"ר ואני נזכר איפה אני נמצא ונע במקומי באי נוחות מסויימת…

מקצועית, נפלתי על המשחק המשעמם ביותר בסדרה עד כה.  ירושלים עשתה מה שהייתה צריכה לעשות בשני המשחקים הראשונים ולא עשתה, לתת גז בפתיחה ולהוביל 20 הפרש כבר אחרי רבע אחד. ת"א בניגוד לירושלים, לא מסוגלת לחזור מהפרש כזה.  בלי גבוה אחד, כשרובינסון לא מופיע למשחק ורוטברט, שהצטיין לשם שינוי יוצא ב 5 עברות,  היא עשתה את המקסימום מבחינתה, הורידה בשלב מסויים ל 13 ואז נגמר לה האוויר. ירושלים? רבע אחד ובשאר שומרים על הכוחות. עשו את שלהם. את הפיינל פור נראה בטלוויזיה, או שלא…