בלי להיכנס לנסיבות התביעה הפלסטינית להשעיית הכדורגל הישראלי מפיפ"א, (כגון להזכיר כי מי שמעביר חומרי נפץ באמבולנס, עשוי לעשות זאת גם בציוד של קבוצת ספורט וכו'), עצם התביעה, במצב הנתון של היום, היא מגוחכת. הספורט הפלסטיני חי וקיים. יש ליגה, יש נבחרת, יש התאחדות ויש משלחות לפיפ"א, שלהן ישראל דווקא מתירה לצאת, כולל לרג'וב עצמו. לפיפ"א עצמה זכורים שני מקרים בלבד של החרמת מדינה שלמה בגלל מצב פוליטי – דרום אפריקה של האפרטהייד ויוגוסלביה של מילוסביץ'. אפילו את איטליה הפאשיסטית פיפ"א לא החרימה ואף נתנה לה להשתתף ולזכות בשני המונדיאלים של 1934, 1938. גם גרמניה הנאצית לא הוחרמה ונבחרת הרייך השלישי נתנה את ההופעה העלובה ביותר של נבחרת גרמנית כלשהיא במונדיאל 1938, אז שיחרימו את ישראל בגלל קשיי מעבר של ספורטאים מהגדה החוצה? הזוי.

אם יש מקום לאופטימיות קלה מאד, היא חוסר הסבלנות של פיפ"א לגבי מה שהיא רואה כהתערבות פוליטית. והתביעה הפלסטינית היא אכן פוליטית במהותה וזו הסיבה שבלאטר מנסה לעשות הכל כדי להסירה מסדר היום. גם בקונגרס פיפ"א המצביעים הם עסקני ספורט ולא נציגים פוליטיים. קשה להאמין כי נציגי מדינות המערב יקבלו הוראות ממשלותיהן כיצד להצביע, לכן נראה כי ההיסטריה שפשתה בקרב אנשי ההתאחדות הישראלית מעט מוגזמת, או שמא הם יודעים דברים שאנחנו לא. אם בלאטר בכבודו ובעצמו מגיע להיפגש עם גורמים פוליטיים, המצב כנראה לא טוב. גם בלאטר יודע שהחלטה שתתפרש כפוליטית של קונגרס פיפ"א, תשפיע רבות לא רק על ישראל אלא על הארגון כולו.

דחיית התביעה הזו על הסף תוכיח כי אכן אנו עוסקים כאן בספורט ולא מעבר. חבל שהפלסטינים למדו מאיתנו גם את הדברים השליליים ומינו ליו"ר ההתאחדות שלהם איש פוליטי מובהק, עם אינטרסים פוליטיים ושנאה עזה לישראל. כולי תקווה שקונגרס פיפ"א יידע להתעלות מעל מה שהוא שומע בכלי התקשורת העולמית ולהצביע באופן מעשי.

אני לא מאמין שאני כותב את זה, אבל אני מתגעגע לאבי לוזון. אני די בטוח שגם עופר עייני. כשעייני לקח את התפקיד הוא לא חלם על הבור הפוליטי שיטמון לו ג'יבריל ראג'וב. לוזון, שהרבו ללגלג על המקום שסידר לעצמו ביציע הכבוד בגמר ליגת האלופות, כבר היה מוצא דרך להוריד את הנושא מעל סדר היום בדרך כזו או אחרת.