חנה גיבורת ריו

דיברתי בטור הקודם שלי על הפרובינציאליות שלנו, ועל ההצדקה של האדרת המדליסטים שלנו וגם על הזכות שלנו להתאכזב. כולם מנסים לתפוס קצת מג’רבי וששון, מאדירים אותם ללא הרף, מצטלמים, יוצאים בכותרות. לפעמים זה קצת מצחיק ופתטי, אבל בגדול אני מאמין שזה גם מקדש את המטרה.

כי המטרה של הועד האולימפי בסופו של דבר היא לעודד כמה שיותר ילדים ובני נוער לצאת ולהשתתף בספורט תחרותי. זה כמובן בריא יותר, נותן מסגרת, מפתח כישורי מצוינות ותחרותיות אצל בני נוער, וגם כישורים חברתיים. אז אם כל הפסטיבל הזה סביב נבחרת הג’ודו יביא לגידול משמעותי במספר הילדים שנרשמים לחוגים, אז למה לא?

אבל הבעיה של הועד האולימפי, המדינה וכו’, זה שהם מבודדים את הג’ודו, ולא נותנים מספיק קרדיט לאחרים. אני לא מזלזל בהישגים של זוכי מדליות הארד, הם עבדו קשה, דורגו גבוה בדירוג העולמי והרוויחו את זה ביושר, אפילו שמחלקים שתי מדליות ארד ויש קטגוריות משקל.

אבל חשוב להבין את ההבדל בין הענפים השונים, ולא רק לקדש את המדליה. קחו את המקרה של חנה מיננקו, שסיימה חמישית בגמר הקפיצה המשולשת, רק 6 ס”מ ממדליית ארד, וחשוב שתבינו – מקום חמישי בעולם בגמר אולימפי באתלטיקה שווה הרבה יותר ממדליה בג’ודו. גם גמר אולימפי בשחייה, כמו ההישג של יעקב טומרקין לפני ארבע שנים, זה משהו שהרבה יותר קשה להשיג בהתחשב בעומק והאיכות שיש בשחייה ובאתלטיקה. אבל ההתייחסות הכוללת היא בין אכזבה ללא נורא, הישג נחמד. זה לא הישג נחמד, זה הישג מדהים! מקום חמישי בעולם באתלטיקה! בלי קטגוריית משקל.

גם מקום חמישי זה אחלה הישג
Credit to “Hanna Knyazyeva-Minenko” Facebook page

צריכים לחגוג את ההישג הזה כמו את הג’ודו ולקבל את פניה של חנה, שהשוותה את הישג השיא של קוסטה מטוסיץ’, הקופץ לגובה. אז אתם יכולים להגיד שחנה מיננקו לא גדלה פה, ולא התאמנה פה וכו’. אבל היא בחרה לבוא לפה, ואפשר למנף את הנוכחות שלה כאן כדי לקדם את הענף הזה, לתת דוגמה לצעירות וצעירים, שיום אחד הם יוכלו לזכות במדליה באליפות עולם באתלטיקה, או להגיע לגמר אולימפי.

כמה אתלטים ישראלים צברים היו משמעותיים והגיעו לגמרים? אני כנראה חוטא כאן, אבל בזיכרוני עולים רק רוגל נחום ואסתר רות שחמורוב. אני אגלה לכם משהו, גם אם נשפר בעשרות אחוזים את מצב האתלטיקה והשחייה בארץ, כנראה שכמעט ולא נראה מדליות בענפים הללו, אולי אחת או שתיים נדירות לאורך 20 שנה, וגם זה רק בדרך נס, וכנראה שג’ודו ושייט ימשיכו להיות הענפים המצליחים ביותר מבחינת מדליות, זה לא אומר שצריך להסתכל על ענפים אחרים ככישלון. נניח ונבחרת הכדורגל או הכדורסל היו מעפילות לטורניר ומגיעות לרבע הגמר? איך היינו מסתכלים על זה?

גברת רגב יוצאת בהצהרות פופוליסטיות שהיא תכפיל את המענקים מדליסטים. למה שרק הם יקבלו מענק? ומי קבע את הקריטריונים? הועד האולימפי צריך לקבוע קריטריונים מראש של הצלחה לכל מקצוע, הוא כבר קבע ציפיות לכל ספורטאי ולפיהם מגדיר הצלחה וכישלון. הוא יכול גם לקבוע רף למענקים. אנחנו צריכים עוד אתלטים, עוד שחיינים, עוד שייטים ועוד ג’ודוקא(ים), או איך שלא רושמים את זה.

ועכשיו נשאר לחכות לנבחרת ההתעמלות האומנותית שלנו, מאחל ומקווה למדליה, אבל מקווה שידעו לקבל אותן בזרועות פתוחות אחרי הופעה מעולה, גם אם היא לא תסתיים בפודיום.

לעוד כתבות בנושא ריו 2016 לחצו כאן

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!