אפואל אוואי

גם בפעם האחרונה שהייתי במשחק חוץ של טוטנהאם הקבוצה היריבה היתה הפועל. אז זה היה בבלומפילד, במפעל השני בחשיבותו. הפעם אנחנו בקפריסין, בבמה של הילדים הגדולים. אז היה לנו את רובי קין. היום יש לנו את הארי קיין. אות אחת שמבדילה סיפור של עשור שאולי נספר בפעם אחרת.

הארי קיין
Credit to "Harry Kane" Facebook page

בקרב חבריי הקרובים תופסים ממני די משוגע. להיות לידי במשחק של טוטנהאם זאת חוויה, כי גם לבד אני שר מול הטלויזיה, או נמצא במתח אינסופי. אמרו לי פעם שזה באמת ראוי להערצה שבנאדם מתייחס לקבוצת כדורגל שאינה מהמדינה שלו וככה הוא מחובר אליה. אני משתדל לטוס פעם בשנה, הייתי שם בשביל להיפרד מהוויט הארט ליין ובכל הזדמנות אני דואג שיהיה מפגש כאן בארץ.

לכן, משחק חוץ הוא בעצם חוויה בלתי נפרדת והאמת? מה טוב אם הוא יכול להיות במסגרת אירופאית. כבר ראיתי כמה וכמה דוגמאות למה הקהל הזה מסוגל ויום לפני המשחק אני כבר לא מסוגל להירדם. הצלחתי להתארגן על 4 כרטיסים, אני ועוד 3 חברים ישראלים ופתאום אני אומר לעצמי "וואו אנחנו הולכים להיות כ15/20 ישראלים" זו טוטנהאם, לא מנצ'סטר יונייטד או קבוצה גדולה עם אוהדי הצלחות. וואו איזו התרגשות! ממריאים!

בקפריסין, כבר ידענו, הכל מאורגן. יש מועדון אוהדים מאוד חזק, הסעה במחיר מצחיק, התארגנות בפאב לפני המשחק, הכל מוכן. הגענו לפאב שהיה מנומנם משהו בהתחלה ולא הבנתי, זה לא מה שראיתי בסרטונים, זה לא מה ששמעתי על הקהל האנגלי. אבל כשעה לפני היציאה זה התחיל.

בהתחלה עוד ישבנו ושרנו יחד עם הפלייבק קצת שירי אוסי ארדילס, אחר כך, כשהפנים שלהם היו מספיק אדומות, נעמדנו בתוך הפאב לקול שירה אדירה, מריעים לקיין או אריקסן (שבכלל נשאר בבית), לא מפספסים את הלהיט bein a yid, אבל בעיקר מקללים ומקניטים את ארסנל והשיא היה חסימת הכביש הראשי המוביל לים למשך דקות ארוכות. זהו, האוטובוסים כאן, קדימה לניקוסיה! רגע, אבל למה יש ג׳יפים משטרתיים?

טוטנהאם בניקוסיה
חוסמים כבישים

האנגלים ידועים בחוליגניזם שלהם והחשש של המועדון הקפריסאי היה מפעולות נקם. למעשה קיבלנו אבטחה צמודה לאורך כל הערב – נחסמו כבישים כדי שהאוטובוס יגיע בזמן (מספיק מוקדם כדי להכניס את אוהדי טוטנהאם לפני שיהיה בלאגן מחוץ לאצטדיון) וגם ביציאה עוכבנו למעלה משעה עד שהאוטובוס יצא לכיוון לרנקה.

נחזור לאוהדי החוץ. גם בנסיעה דאגנו לדפוק לנהג את הראש, לא מפסיקים לשיר. כשירדנו מהאוטובוס התחילה כמובן שיירת ההליכה לאצטדיון עם השיר הידוע when the Spurs go marchin' in.

בתוך האצטדיון הר אדם בלי חולצה (איכס), חיבק אותי ושר איתי עוד כמה שירים. וכמובן שדגל ישראל הידוע שלנו, אוהדי ספרס בישראל, קיבל את מירב תשומת הלב. סוף סוף אפשר להוציא אותו בלי לחשוש שיוחרם (באופן רשמי, המועדון מתנער מזהות כלשהי, בעיקר יהודית כדי למנוע ולצמצם גילויי אנטישמיות). הדרישות ל 5 יורו עבור תמונה נענו בשלילה…

טוטנהאם בניקוסיה

היה גם משחק, מנומנם משהו. פוצ׳טינו התעקש על מערך 3 הבלמים ובעצם שיחק בלי שחקן צד שמאל טבעי (קיראן טריפייר היה זה שפתח), האמצע היה אנמי וכמה התקפות קפריסאיות אפילו הורידו את מפלס העידוד. בכל זאת 1000 איש לא ממש מתואמים בתוך הר הגעש הקפריסאי, קצת מאוכזבים ממחצית רעה אבל רגע לפני סיומה קיין ניצל מרווח מיותר שהשאירה לו ההגנה והגיבור בלבן כבש 1:0.



כעשר דקות בתוך המחצית, כאילו פוצ׳טינו שמע את תחנוניי לעבור לרביעיה מאחורה. אבל הוא הגדיל לעשות ועבר למעין 4-4-2 עם קיין ויורנטה. לקחו כמה רגעים של התקפי לב עד שההגנה הסתדרה, אבל פתאום טריפייר נראה נהדר בצד הטבעי שלו, סיסוקו מנצל את המהירות והפיזיות באגף והופס כבר 2:0 מבישול של סיסוקו לקיין. האחרון רצה לעלות, ולו לרגע, לטבלת מלך השערים של הצמפיונס ליג והגיע נהדר כעבור 5 דקות להרמה מצויינת של טריפייר. 3:0, שלושער להוריקיין שמסתער על כל תחרות כיבוש אפשרית. הקהל הקפריסאי (המצויין) נכנס קצת להלם וזה היה האות שלנו לשיר לאליל שלנו, שהוחלף במהרה כי המשחק כבר גמור. וכמובן, אי אפשר בלי להזכיר לארסנל מה קורה במחזור הבא : Tottenham in the bernabeu…Arsenal watching’em in the Tel…

חזרנו ללרנקה די עייפים, אחרי 3 שעות שינה בלילה הקודם. מההתרגשות הלכתי מהר לדירה, אבל אוהדים רבים נעצרו בפאב לעוד בירה של אחרי משחק. נשאר לי עוד יום לטייל כאן בלרנקה. שנראית קצת כמו עכו יש לומר, שיא החוויה מאחורי, אבל בנתיים אפשר להירגע ולנוח קצת בשמש החמימה.

החלום הוגשם, גם אם היה קצת שונה. ללא ספק מדובר באחת החוויות הגדולות. הייתי עם מכבי בפיינל פור בברצלונה – זה הזכיר לי את הימים היפים הללו.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח