אני יודע מה עשיתם בקיץ האחרון

מי מכם שיש לו ילדים קטנים מכיר את ההרגשה. ההתרגשות שלפני פתיחת שנת הלימודים, הילד שעולה לכיתה א’, הקטנה שמגיעה מהמעון הקטן והחם לגן עירייה מפחיד. זה בהחלט מרגש ויש ציפייה גדולה, או במילים אחרות – תעופו כבר מהבית!!!

בנימה קצת יותר רצינית, יש כאן מאמר נפלא וחשוב של אחותי היקרה, פסיכולוגית התפתחותית, על הכניסה לגנים ודרכי התמודדות גם להורים וגם לילדים:

http://www.raheli-stenzler.com/?page_id=158

ונחזור לנימה פחות רצינית: חופשת אוגוסט של הילדים (שלי לפחות) נמשכה שבועיים, כמעט כמו האולימפיאדה. בתקופה הזאת שני הבנים שלי, בני 3 ו-5, כיסו את מרבית הענפים האולימפיים:

שחייה, קפיצות למים, קפיצה בטרמפולינה, נפילה מאופניים, קפיצה על סוסים (הגב של אבא), שייט של ברווזים מגומי באמבטיה, זריקת עטיפות ריקות של חטיפים לסל האשפה, התעמלות מכשירים (שוב, על הגב של אבא) קצת כדורגל, וכמובן מקצוע אולימפי חדש שמשלב את כל מקצועות הלחימה שיש – טאקוונדו, היאבקות, ג’ודו (בלי קטגוריות משקל) ואגרוף.

סוג של שחייה צורנית
סוג של שחייה צורנית

לא חילקנו מדליות והאמת שגם לא ציפינו למדליות, ולא האדרנו את המנצחים והתאכזבנו מהמפסידים. בעיקר אמרנו שהעיקר ההשתתפות ושאף אחד לא שבר רגל, טפו טפו טפו. אבל אני כבר די הרגשתי כמו שופט, ותשמעו, זה חתיכת מקצוע כפוי טובה. המשחק מתחיל די מוקדם בבוקר וכבר אחרי שלב גישושים קצר יש מכות. בדקות הראשונות אני מנסה להרגיע את המשחק, לדבר איתם קצת ולהסביר להם שבפעם הבאה זה כרטיס צהוב. הקצב מתחיל לעלות ואני צריך לרוץ אחריהם ולעקוב ולהיות מאוד חד. מי התחיל עם מי, תור מי לבחור משחק, והאם חטיפי השוקולד של שניהם זהים בגודל.

לפעמים כשאני לא בטוח איך להחליט, אז אני מעיף מבט לקוונית שלי (אשתי היקרה), אבל או שהיא לא עוזרת לי, או שהיא נכנסת למגרש, לוקחת לי את המשרוקית ומוציאה לשניהם אדומים וגם אני חוטף אזהרה. בשלב מסוים אין לי ברירה ואני שולף לאחד מהם צהוב, ואז עוד צהוב, ועוד צהוב ועוד צהוב. בסוף יש הרחקה, לחדר, אבל רק לשתי דקות כמו בכדוריד. הוא חוזר ומבטיח שיתנהג יפה, תוך כדי שהאגרוף שלו מושט לעבר אחיו.

הבלאגן חוזר והפעם אני מקבל גם קריאות מהיציע שאומרות לי שאני לא עושה מה שצריך, וכן, גם היציע זאת אשתי. וגם מאמן היריבה, וגם הפרשן. כמובן שלא יכולנו לעבור את זה בלעדיה. בכל מקרה, הם ממשיכים לריב ובשלב הזה אני הופך להיות שופט של הוקי קרח, אם אין דם, אפשר להמשיך ללכת מכות. הם דווקא מאוד רציניים. גם בשעת המנוחה שלהם כשאני נותן להם להחכים ולראות קלטות של קבוצות כדורגל אימתניות (סופר סטרייקה), הם בוחרים להמשיך ולריב ביניהם.

הילדים כמובן לא שמרו על כושר, ואכלו הרבה שטויות וחזרו מהקייטנה (סוג של תאילנד) בלי משמעת עצמית וכשהם יודעים את כל השירים של בן אל תבורי וסטטיק בעל פה. השנה גם נשארנו בארץ, אז לא היה קמפיין אירופאי ולא מחנה אימון בהולנד.

זה וואזרי או יוקו?
זה וואזרי או יוקו?

ויש גם את עונת המלפפונים  – התעסקתי כל הזמן בלהסביר לילד שבבית יש רק ריאל מדריד וזה עובד יחסית טוב, הבעיה שבגלל המצב של מכבי חיפה, קצת הזנחתי אותה ופתאום הוא מבקש חולצה של ערן זהבי. קיבל הצעה מג’ורדי? הורדתי אותו מהר מהעניין, למרות שאני מנסה לתת להם בחירה חופשית, לא לוחץ עליהם יותר מדי. פשוט כשהם נרדמים אני לוחש להם – “או….הירוק עולה….הירוק עולה…הירוק עולה…” – אבל שיבחרו מה שבא להם.

ויש גם חלון העברות – כל הקיץ היינו במתח לאן יעבור הקטנצ’יק, שעולה לראשונה לגן עירייה בגן שאחיו היה בו, עם אותה גננת. בינתיים אנחנו זוכרים לה חסד, אבל ההנהלה, או יותר נכון בנט, החליטו להוסיף לגנים סייעת נוספת לצוות הגינון. האם היא תשמור על הרמה שלה או שתהיה רוני לוי ותפשל בקאמבק שלה ולא תדע להסתדר עם הנחתות מלמעלה?

וגם לגביו יש הרבה ספקות – אחרי שהיה במשפחתון קטן, האם הוא יצליח במקום גדול יותר, אינטנסיבי עם תחרות גדולה יותר או שכמו כל הישראלים בחו”ל יפצע וישב על הספסל? ומה עם הגדול שעולה לגן חובה? הבוגרים עזבו ועלו לכיתה א’. האם ייקח אחריות וינהיג? האם מגיע לו סרט הקפטן?

והמסקנה החשובה ביותר שאתה מגלה היא שילדים זה כמו שחקנים בליגה הלאומית –  בלי שוחד, אי אפשר לדרבן אותם.

בקיצור, אנחנו מקטרים על החופשה הארוכה ועל ימי החופש שאנחנו צריכים לקחת כדי להיות איתם, אבל תכלס, היה כיף! שתהיה אחלה שנה ואחלה עונה לכולם, לגדולים ולקטנים!

חוזרים לשגרה אתר הזווית
Credit to : http://www.mamamia.com.au/pressure-of-being-a-new-mum/

 

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!