אנחנו נחכה לך

הערב תחזור בית”ר ירושלים לכר הדשא בטביליסי שבגיאורגיה, לפתוח את המסע האירופי שלה. זה כבר חודשיים ו-3 ימים מאז גמר הגביע (כן, את התאריך הזה יהיה לי קשה לשכוח) ועוד קצת פחות מהמשחק האחרון שהתרחש בטדי למול עיניים של בערך 300 מאוהבים שלא הצליחו לוותר על פרידה מאהובתם. הרבה קרה בזמן הקצר הזה, ונראה שגם הרבה עתיד לקרות.

איתי שכטר, בית"ר ירושלים
יבלוט בהעדרו. קרדיט לדף הפייסבוק של “מנהלת הליגות בכדורגל”

העזיבה של איתי שכטר, בוריס קליימן, חן עזרא ועוד כמה ברגים שהפכו את המערכת הזאת למה שהיא, למה שהתרגלנו לראות ממנה; ההצהרה של אלי טביב שהבטיח “לזוז הצידה”; ההגעה של גיא לוזון לעמדת המאמן לצד עוד כמה חבר’ה שאת שמם רוב הקהל שמע בפעם הראשונה בחייו. צפיתי במשחקי האימון של הקבוצה בהונגריה, בין כל הרעש וההתלהבות של המונדיאל. כולם דיברו באותם ימים איזה משחקים ענקיים יש אי שם ברוסיה ואני חושבת על הצהובה שלי בהונגריה ועל כמה שהתגעגעתי אליה. להגיד שקל לראות משחק אימון אחרי שצופים בנבחרות המטורפות במונדיאל? זה יהיה שקר. פרצופים לא מוכרים על הדשא ולידם פנים של אלה שלא יודעים בעצמם מה צופן להם העתיד. תוצאות בינוניות, חלום שנשבר.

אני חושבת שאוהדי הקבוצה התחלקו לשתי קבוצות אחרי מפח הנפש ההוא שחוו. הראשונה היא הקבוצה הלוחמת, המפגינים, אלו שלא מסוגלים לשבת בשקט לדקה. התמונות שלהם מציפות את הפיד והכותרות לא מפסיקות להגיע. אני שייכת לקבוצה השנייה – הקבוצה שחטפה הלם קרב. החבר’ה של הקבוצה שלי לא ממש דיברו על בית”ר בחודשיים האלה, העדיפו להתנתק, להתאקלם. שמעתי לא על אדם אחד, ולא על שניים, שמחקו את כל אפליקציות הספורט ויצאו מכל קבוצה שיש בה עדכונים, לא מוכנים לשמוע – זה כואב מידי.
אני חייבת להודות, אני כותבת את המילים ומידי פעם חוזרת אחורה וזה מרגיש לי יותר מידי. אלה תגובות קשות ורגשות קשים בשביל משהו שמסתכם תחת הכותרת “קבוצת כדורגל”. הבעיה היא שעבור רבים מאתנו זה לא מסתכם בכותרת הזאת וגולש הרבה פנימה. החודשים האחרונים נתנו את ההרגשה שמישהו פוגע ביקר לנו מכל, באחד הדברים הגדולים בחיינו. ובכנות, למי לא כואב בפנים כשהורסים לו משהו שהוא אוהב?



המסע האירופי הזה נפתח בלי ציפיות בכלל. היד על הדופק לעדכונים ויש עוד מספיק זמן לעזיבות בלתי צפויות. כדור השלג הזה כבר מזמן הפסיק להתגלגל, הוא נעצר אי שם באיזה פינה, מחכה להתפוצץ. מחאת האוהדים ממשיכה לצבור תאוצה כשאין רכישת מנויים באופק ומשחקי הבית עומדים להפוך למשחקי כורסה. אי אפשר לדעת מה צופן העתיד ולאיזה מקום זה יגיע – אולי עוד יגיע האביר על הסוס הלבן שיציל את הקבוצה מאבדון. אולי מחאת הקהל תגיע לממדים חדשים שישליכו על הקבוצה בכל העונה.

הרבה קהלים בליגה לוטשים עיניים לעבר העונה הקרבה. מחכים, מתגעגעים. אני יכולה לסכם ולומר שאני יותר מפחדת ממתגעגעת, חוסר הוודאות הזה לא מיטיב עם אף אחד. הערב אפתח את הטלוויזיה ב-18:00 בערב ואמתין. אולי אופתע לטובה, אולי אכין את הלב לעתיד לבוא. מה שבטוח זה שבית”ר ירושלים תמיד מוצאת את הדרך לקום על הרגליים האחוריות ולשאוג. גם אם זה ייקח קצת זמן, גם אם זה יגבה מחיר, אנחנו נחכה לך.

בית"ר ירושלים, קהל
תמיד שואגים. קרדיט לדף הפייסבוק של “מנהלת הליגות בכדורגל”
 
   
   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח