// מאת לירון ווינסטוק
לפני כחודש זכתה נבחרת אנגליה בגביע העולם עד גיל 20, טורניר שאמנם לא מבטיח שום דבר, אבל כן הציג בעבר לעולם שחקנים כמו מסי, אגוארו, פוגבה ואפילו דייגו מארדונה ב-1979. אז האם מישהו כמו דומניק סולנקה, שנבחר למצטיין בטורניר, יכול להצטרף לרשימת השמות המכובדים האלה? התשובה היא אולי, אבל כמו צעירים אנגלים מבטיחים לפניו, כנראה שלא.
גם ב2009 היתה לאנגליה נבחרת צעירה מבטיחה אשר הגיעה לגמר אליפות אירופה הצעירה עם שמות כמו וולקוט, מילנר וג'ו הארט. אנגליה הפסידה באותו גמר לגרמניה 4-0 וכשמסתכלים על השחקנים בנבחרת הגרמנית דאז זאת לא הפתעה גדולה – 5 שחקנים מאותה נבחרת הופיעו עם גרמניה גם בגמר מונדיאל 2014 (נויר, אוזיל, הובדס, בואטנג והומלס, חדירה לא יכל לשחק בגמר המונדיאל, אבל גם שיחק בצעירה). באנגליה לעומתה רק ג'ו הארט הצליח להפוך לשחקן יציב בנבחרת, ומילנר וולקוט נשארו בסגל, אבל לא עשו איזושהי קפיצת מדרגה רצינית.
יש הרבה סיבות למה שחקן כזה או אחר לא מצליחים לתרגם פוטנציאל להצלחה, במקרה של וולקוט יכול להיות שהפריצה בגיל צעיר לא עשתה לו טוב והשילוב עם הפציעות לא עזר לו במיוחד. ג'ו הארט נראה טוב, אבל שגיאות טפשיות גרמו לאיבוד הביטחון והשחרור מסיטי כנראה ריסק אותו סופית ומילנר תמיד היה שחקן אפור, אבל מה קורה לשאר השחקנים האנגלים הצעירים שפשוט נעלמים מהרדאר באיזשהו שלב?
התשובה לדעתי נעוצה בהשתלטות של שחקנים, מאמנים ובעלים זרים על הכדורגל האנגלי. באופן כללי אין בעיה בכניסה של גורמים זרים לכדורגל מקומי (כמו שהדגימה מכבי ת"א בארץ וכמו שצ'לסי ומנצ'סטר סיטי השתפרו מאז שנקנו ע"י אולגירכים ושייחים), אבל אין ספק שקידום השחקן המקומי אינו בראש מעייניהם. אפשר לראות דוגמא לזה בקבוצות הנוער של המועדונים, לדוגמא בסגלים של ארסנל ומנצ'סטר סיטי בליגת האלופות לנוער הופיעו 7-8 שחקנים זרים לעומת 3-4 בסגלים של ברצלונה וריאל מדריד.
בעונת 2015-16, 10 מתוך 20 קבוצות הפרמייר ליג היו תחת הנהלה זרה, מתוך 6 הגדולות רק לטוטנהאם יש בעלים אנגלי ולכן אולי זה לא מפתיע שבהרכב אנגליה באליפות אירופה ב-2016 הופיעו 5 שחקנים של טוטנהאם. לשם השוואה, בספרד יש רק 4 קבוצות תחת הנהלה לא ספרדית ובגרמניה ישנו חוק שקובע שרוב אחוזי השליטה חייבים להיות ברשות חברי המועדון (החוק תקף משנת 1998 כך שישנן מספר חריגות כגון וולפסבורג שנוהלה אז ע"י פולקסווגן והמצב נשאר כך גם אחרי יישום החוק).
לגבי מאמנים המצב אפילו יותר חמור – רק 4 מאמנים אנגלים יפתחו את העונה בפרמייר ליג, 2 וולשים, אירי אחד ו-13 מאמנים מחוץ לאי הבריטי. בספרד ישנם רק 16 מאמנים ספרדים ובגרמניה 11.
אמנם המספרים האלה לא מעידים בהכרח שיש איזושהי סיבה ששחקנים זרים מועדפים על פני שחקנים אנגלים, אבל זה כן מתקשר לנתון שמופיע בתמונה הבאה (נתוני המחקר באדיבות CIES): מתחילת 2016 66% משחקני הפרמייר ליג הם זרים, לעומת 50% בגרמניה ו40% בספרד. אם אנחנו מדברים על סגל של 23 שחקנים, זה אומר שלכל קבוצה בליגה הגרמנית יש 3-4 יותר שחקנים מקומיים לעומת קבוצה בליגה האנגלית.
התחלתי בסולנקה וגם אסיים איתו. אין דרך לדעת אם הוא יצליח למנף את ההצלחה בגביע העולם להצלחה בזירה המקומית, אין ספק שהמעבר שלו לליברפול עשוי לסמן שכן מאמינים בו ודווקא אצל קלופ הוא עשוי לעשות את קפיצת המדרגה שלו, אבל על כל סולנקה יש עוד 100 שחקנים אנגלים שלא זוכים למספיק הזדמנויות ואם כן זה בדרך כלל דרך השאלות לקבוצות קטנות בליגות נחותות יותר. יש כמובן עוד הרבה דברים שיכולים להשפיע על הצלחה של נבחרת מסוימת (בישראל לדוגמא יש הגבלה על מספר הזרים אבל זה לא ממש מרים את רמת הישראלים), אבל אין דבר ששחקן צריך יותר מלשחק, ולשחק ברמות הגבוהות תמיד יתרום יותר לעומת משחק ברמה נמוכה יותר.
