מועדון הת’ריפיט של הנ.ב.א

עוד עונת נ.ב.א מתחילה לה כשכמעט כולם מסמנים את הגולדן סטייט ווריורס כפייבוריטים ברורים לזכות בתואר האליפות. אם זה אכן יקרה, זו תהיה הפעם השישית בלבד בהיסטוריה של הליגה בה קבוצה זכתה בשלוש סדרות גמר רצופות, ויכניס את הקבוצה השנואה בליגה, אך הטובה ברמה היסטורית והיסטרית לתוך מועדון אקסקלוסיבי ביותר. הנה מי שכבר נמצאים שם:

מיניאפוליס לייקרס, 1954-1952

ג'ורג' מייקן
Via Wikimedia Commons
מייקן והלייקרס מול ההארלם גלובטרוטרס

השושלת הראשונה של הנ.ב.א, עוד לפני שלליגה בכלל קראו נ.ב.א. ללייקרס היה יתרון ששאר הקבוצות לא ממש הצליחו להתמודד איתו – ג’ורג’ מייקן, ענק במונחים של אז (2.08), שהוביל לכך שקבוצות החלו לבנות סביב סנטרים. עם זריקת סבתא מהעונשין, הוק שוט מהפכני בשתי ידיים ופשוט גודל שאי אפשר היה להתמודד איתו, מייקן הוביל את הלייקרס לחמש אליפויות בשש עונות, וזכה לכינוי מר כדורסל, כשרבים משחקני בני דורו מציינים שהוא סחב את הליגה על כתפיו בשנותיה הראשונות, והיווה אבטיפוס לסנטרים שבאו אחריו.

שאקיל אוניל, ששילם על הלוויתו של מייקן ב-2005, אמר עליו: בלי מס’ 99, לא היה אותי. ג’ון קונדלה, שמת שנה שעברה בגיל 101, היה המאמן של מייקן והלייקרס בכל חמשת האליפויות. הלייקרס ניצחו פעמיים את הניקס ופעם את הסירקיוז נשיונלס ברצף השלישייה. הנשיונלס הפכו עם הזמן לפילדלפיה 76′.

בוסטון סלטיקס, 1966-1959

ראסל וצ'מברליין
Via NBA Facebook page
ביל ראסל עם וילט צ’מברליין

זוכרים את לברון ג’יימס כשהוצג לצד כריס בוש ודוויין וייד במיאמי? “לא 2, לא 3, לא 4, לא 5, לא 6…” אצלם זה לא התגשם – ההיט בעידן לברון הגיעו לגמר 4 עונות ברציפות וזכו פעמיים. הסלטיקס של רד אורבך, עם אגדות נ.ב.א כמו ביל ראסל, בוב קוזי, טום היינסון, ביל שרמן, פרנק רמזי, סם ג’ונס, ג’ון האבליצ’ק וקיי.סי. ג’ונס שלטו בליגה קטנה (8 קבוצות ב-59′, 9 קבוצות באליפות האחרונה ברצף) בצורה שכנראה לא נראה שוב.

8 אליפויות רצופות, וסה”כ 11 אליפויות (שבכולן נטל חלק ראסל) ב-13 עונות, כשבגמרים הם בעיקר מנחילים אכזבה אחר אכזבה לסט. לואיס הוקס של בוב פטיט והלוס אנג’לס לייקרס (הספיקו להפסיד גמר אחד לפני שעזבו את מיניאפוליס) עם אלג’ין ביילור וג’רי ווסט. ראסל לא קלע באותה כמות של וילט צ’מברליין, יריבו הגדול בצבע באותם שנים, אבל ניצח אותו מתי שהיה חשוב. זה שקראו לפרס ה-MVP של סדרת הגמר על שמו אומר הרבה על המשמעות שלו לסלטיקס ולליגה בכלל באותן שנים.

האליפות הזכורה ביותר: 3 מסדרות הגמר שהסלטיקס לקחו באותן שנים הלכו ל-7 משחקים. הטובה מהן הייתה כנראה זו של 1962, כשווסט וביילור הולכים ראש בראש מול 4 חברי היכל התהילה לעתיד. אף קבוצה לא ניצחה שני משחקים רצוף באותה סדרה, ביילור קבע שיא של 61 נקודות במשחק סדרת גמר (שעומד עד היום) ומשחק מס’ 7, אותו בוסטון ניצחה בבית, הוכרע רק בהארכה, כשפרנק סלבי מהלייקרס מפספס סל קל 5 שניות לסיום הרבע הרביעי שהיה מעניק ללייקרס את האליפות.

שיקגו בולס, 1993-1991

כשהוא נכנס לעונתו ה-7 בליגה, מייקל ג’ורדן כבר היה השחקן הכי טוב בעולם, אבל עדיין ללא הופעה בסדרת הגמר. ב-3 השנים הקודמות הפסיד עם הבולס לדטרויט פיסטונס (הפיסטונס הגיעו לגמר בכל 3 הפעמים, זוכים ב-1989 ו-1990). אבל הקבוצה שנבנתה סביבו, עם התוספות העיקריות של סקוטי פיפן והוראס גרנט, סוף סוף התחברה לכדי משהו מיוחד.

ב-1991 הבולס הגיעו לגמר אחרי הפסד אחד בלבד בפלייאוף של המזרח וסוויפ בגמר המזרח נגד הפיסטונס. בגמר, עם 61 ניצחונות, לבולס היה את יתרון הביתיות מול מג’יק ג’ונסון וחבורתו. הלייקרס גנבו את המשחק הראשון בשיקגו, אבל לא יכלו להתמודד עם ג’ורדן, ההגנה של פיפן וכל העוזרים שמסביב, כשהבולס זוכים ב-5 משחקים. מג’יק הודיע לעולם על פרישה בגלל איידס כמה חודשים אח”כ. הבולס לא הסתפקו באליפות הראשונה, וניצחו את הפורטלנד טרייל בלייזרס ב-6 משחקים ב-1992.

האליפות הזכורה ביותר: ב-1992 ו-1993 הבולס מאוד התקשו במזרח מול הניו יורק ניקס, אבל הסדרה הטובה ביותר מבחינת הכדורסל שלה הייתה סדרת הגמר של 1993 מול הפיניקס סאנס. צ’ארלס בארקלי היה ה-MVP, אחרי שהוביל את הסאנס בעונתו הראשונה בפיניקס למאזן הטוב בליגה. קווין ג’ונסון, דן מארלי, טום צ’יימברס, דני איינג’, ריצ’י דומאס ואוליבר מילר היו העוזרים המעולים שלו.

את שיקגו זה לא עניין. הבולס ניצחו את השני המשחקים בפיניקס, אבל הסאנס לקחו שניים מתוך 3 בשיקגו, כולל משחק 3 הארכות אותו ניצחו 129-121. הסדרה חזרה לפיניקס (אז עדיין הסדר היה 2-3-2), ובשניות הסיום, כשהבולס בפיגור 96-98, הם הריצו את מהלך ה”חזיר העיוור”, שהסתיים באחד מסלי הניצחון המפורסמים בהיסטוריה של הנ.ב.א. לא של ג’ורדן, אלא של ג’ון פקסון, השחקן היחיד שקלע סל שדה ברבע הרביעי בשיקגו מלבד ג’ורדן. במהלך הבא ג’ונסון נחסם ע”י גרנט, וככה באה לה אליפות שלישית. ג’ורדן סיים עם ממוצע של 41 נקודות למשחק באותה סדרה, בדרך ל-MVP גמר שלישי ברציפות. הוא פרש ממשחק בפעם הראשונה קצת אח”כ.

שיקגו בולס, 1998-1996

השיא של ג’ורדן כשחקן, לטעמי, היה ב-1993, אבל הגרסה היותר מפורסמת שלו היא של ג’ורדן הקצת יותר מבוגר, אחרי אפיזודת הבייסבול שנמשכה כמעט שנתיים. לא רק בגלל ג’ורדן – הצוות סביבו אגדי. שוב פיפן ופיל ג’קסון על הקווים, והפעם עם דניס רודמן וטוני קוקוץ’.

גם בזכות עונת 1995-1996, בה הבולס קבעו שיא נ.ב.א לנצחונות עם 72, כשרוב ההפסדים על הקשקש. בדרך לגמר הבולס שוב הפסידו רק משחק אחד, כולל סוויפ מול אורלנדו של פני ושאקיל (אותה אורלנדו שהדיחה אותם שנה קודם). בגמר גארי פייטון עשה קצת צרות לג’ורדן (סדרת הגמר היחידה בה ג’ורדן קלע פחות מ-30 נקודות בממוצע), אבל הבולס ניצחו ב-6 משחקים. אח”כ הגיעה יוטה.

האליפות הזכורה ביותר: בשתי סדרות הגמר של הבולס מול היוטה ג’אז עם קרל מאלון, ג’ון סטוקטון וג’ף הורנסק היו מספיק רגעים לפנתיאון. את שתי הסדרות הבולס לקחו ב-6 משחקים. ב-1997 היה את משחק השפעת המפורסם, משחק מס’ 5 ששבר את השוויון בסדרה, כשבמשחק אחריו סטיב קר קולע סל ניצחון מאסיסט של ג’ורדן.

אבל הסדרה של 1998 מקבלת את העדיפות, כנראה בגלל איך שהיא הסתיימה. משחק מס’ 6, ביוטה, פיפן עם גב כואב. ההתקפה כולה על ג’ורדן. 41.9 שניות לסיום, וסטוקטון העלה את יוטה ליתרון שלוש נקודות. הדלתא סנטר בטירוף. ג’ורדן צמצם לנקודה, ובצד השני חטף את הכדור למאלון, מה שהוביל לאחד הסיומים המפורסמים של משחק גמר – האחד על אחד מול בריאון ראסל, הדחיפה והקליעה. סטוקטון החטיא זריקה, והבולס השלימו את הת’רי פיט השני, כשג’ורדן שוב פורש, פרישה ששוב לא החזיקה יותר מדי זמן.

לוס אנג’לס לייקרס, 2002-2000

שאקיל וקובי
Via NBA Facebook page

הקבוצה האחרונה שזכתה ב-3 אליפויות רצופות. הלייקרס הגיעו לעונת 1999-2000 אחרי כמה אכזבות בעידן שאקיל אוניל (הצטרף ב-1996) וקובי בראיינט הצעיר, כולל שני סוויפים מול יוטה וסן אנטוניו. אבל בראיינט סוף סוף הפך להיות כמעט בלתי ניתן לעצירה ושאקיל הרוויח מכך.

דווקא הגמרים, שבכל אחד מהם אוניל היה זה שזכה ב-MVP של הסדרה (מוצדק בפעמיים הראשונות, אולי קצת פחות ב-2002), היו החלק הפחות מעניין בסיפור. את פילדלפיה של אלן אייברסון הלייקרס ניצחו בחמישה משחקים (2001) ושנה אח”כ טאטאו את הניו ג’רזי נטס. סדרת הגמר מול האינדיאנה פייסרס ב-2000 הייתה הצמודה ביותר: 6 משחקים, כולל ניצחון בהארכה במשחק מס’ 4 ומשחק מס’ 6 שהיה צמוד עד הסוף.

הסדרות הזכורות ביותר: ב-2001 הלייקרס כמעט עשו את הבלתי יאומן כשהגיעו לגמר הנ.ב.א בלי הפסד אחד בדרך, ורק תצוגת ענק של אלן אייברסון במשחק הראשון, עם ההליכה מעל הראש של טיירון לו, מנעה מהם סוויפ של הפלייאוף כולו. הרגעים הקשים האמיתיים באו שנה קודם ושנה אח”כ. ב-2000 הלייקרס ניצחו את פורטלנד 3-4 בסדרת גמר המערב, כשלפורטלנד היה יתרון 17 נקודות ברבע הרביעי במשחק מס’ 7, אותו הם הצליחו לאבד.

ב-2002 גמר המערב הפגיש את הלייקרס מול הסקרמנטו קינגס, עם כריס וובר, פג’ה סטויאקוביץ’, ולדה דיוואץ, מייק ביבי ועוד רבים וטובים. הקינגס היו ביתרון 2-3 כשהגיעו ללוס אנג’לס למשחק מס’ 6, בידיעה שהם מארחים את משחק מס’ 7.

מס’ 6 זכור עד היום בגלל השיפוט, והטענות להטייה בוטה, ואולי גם רמאות מצד השופטים (ובעיקר השופט טים דונהיי, שכמה שנים מאוחר יותר הורשע בכך שהימר על משחקים אותם שפט). הלייקרס זרקו 40 פעם מהעונשין באותו משחק, כולל 27 ברבע האחרון (סקרמנטו זרקו 25 כל המשחק, והתקשו להתמודד בסוף בגלל בעיות העבירות של הגבוהים שלהם). אחרי הניצחון 106-102 הלייקרס נסעו לסקרמנטו וניצחו גם את משחק מס’ 7 (106-112), משחק שכלל 19 שינויי הובלה, הארכה, ואחוזים איומים של סקרמנטו מהקו (16 מ-30) ומהשלוש (2 מ-20), במקרה קיצוני של פיק ברכיים, כשביבי היה היחיד שמוכן לקחת זריקות מכריעות.

 
   
   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח