איפה שתהיי מכבי

״אין שום סיבה לנסוע למשחק הזה״ אני מפטיר לעצמי כשאני מתחיל להחליף מבגדי העבודה לחולצה של דור מיכה שכנראה גם היום לא ישחק. ״אין שום סיבה״, אני ממשיך לשכנע את עצמי, ״זה הולך להיות סבל. סבל בדרך למגרש בנתניה (מה קשור שזרוע מה?? מתי לאחרונה היה שזרוע באנפילד או בסנטיאגו ברנבאו או באליאנס ארינה?!), סבל בדרך חזרה מהמגרש והכי מסוכן, סבל על המגרש״. זה לא שאני נביא זעם, פשוט לא צריך להיות אורי גלר כדי להבין שאם בני יהודה מגיעה עם שלושה בלמים ו-100% מוטיבציה לבזבז זמן ומכבי מגיעה עם שלושה קשרים אחוריים ו-0% מוטיבציה לשחק לאחר עוד תבוסה בליגת האלופות, אז כדורגל גדול לא נראה במגרש היפה לכשעצמו בנתניה.

אני מצדיק את עצמי בכך שצריך להבין שהקהל של מכבי מותש. אולי תקראו לנו קהל הצלחות, אבל זה לא טרוויאלי לקום מוקדם בבוקר, לעבוד כל היום, לצאת מוקדם מהעבודה רק בשביל להשתרך שעות בפקקים לחיפה או לנתניה ולחזור הביתה לתל אביב כמה שעות בודדות לפני שמתחיל עוד יום עבודה. גם השיא, בוא נודה על האמת, כבר מאחורינו. לא משנה מה מכבי תעשה השנה, היא כבר לא תחגוג בטירוף של אובדן עשתונות כמו אחרי הנצחון בפלזן, אחרי השוויון בבאזל או אחרי שריקת הסיום וההעפלה לצמפיונס. אפילו דאבל עם שישייה בגמר הגביע כבר לא ירגש כמו בשנה שעברה. ככה זה, לרגש יש זכרון והקהל מגיע קודם כל בשביל להתרגש.

הגוף שלי לא ממש מקשיב וכמשלים עם רוע הגזירה אני יוצא מהדירה, מתעלם מהצעקות ברקע של השכן אוהד בית״ר שמסביר למה הוא מעדיף שנפסיד ויוצא לדרך הארוכה צפונה.

אולי זו השעה המוקדמת, אולי מזל שנפל עלי, אבל חצי שעה אחרי היציאה אני כבר חונה בחניה קרובה לאיצטדיון הנתנייתי. משהו מוזר פה אבל אני מחכה לקאץ’ שבטח עוד מעט יגיע. המשחק מתחיל, האווירה טובה ומכבי מפתיעה ומשחקת כדורגל טוב. פה החמצה של דור פרץ, שם פריצה של דסה, אזולאי עושה סימנים של שחקן עם איכותיות ולמרות מחצית מאופסת אני יורד אופטימי למחצית.

המחצית השניה דיי דומה לראשונה מבחינת מאזן הכוחות, אבל השערים מתחילים להיכנס והאווירה הכיפית מתרחבת לכל יושבי היציע. דור מיכה נכנס ונדמה שכל השחקנים של מכבי קיבלו החלטה למסור לו רק כדי להכניס אותו לעניינים. כמה דקות לאחר מכן וגם הוא נכנס לספר המבשלים ושולח אותנו חזרה לכביש החוף שמחים ומאושרים.

חצי שעה אחרי היציאה מהאיצטדיון אני כבר מתיישב על הספה בבית לראות את התקציר. ״אין שום סיכוי שהייתי מפספס את המשחק הזה״ אני מפטיר לעצמי כשאני מתחיל להחליף מהחולצה של דור מיכה לגופיית שינה. “אין שום סיכוי”.

 
   

תגובה אחת

  1. אזכור מופיע גם ב כבר לא מתרגש - הזווית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!