אימפריות נופלות, לאט

כשהייתי ילדה, וזה לא היה ממש מזמן, היו מבחינתי ארבעה מועדוני כדורגל גדולים בישראל. רק לשם ההמחשה – נולדתי בשנת 95 ובערך בשנת 2001 פיתחתי מודעות לעולם שסביבי (יש האומרים שהמודעות הזו מעולם לא פותחה, אבל זה כבר לפורום אחר).

בתור ילדים, אהדה לקבוצת כדורגל הייתה חלק מהגאווה שלך כשהצגת את עצמך בפני אנשים. בחג הפורים הראשון שלי בבית הספר החדש, הייתי בת 9 והתחפשתי לשחקנית בית”ר. לבשתי חולצה צהובה שחורה ומכנסיים תואמים, איפרתי את הפנים בצבעים שלא ירדו שבוע והתהלכתי בבית הספר עם דגל ענק. על הקללות שחטפתי לא ארחיב מפאת כבודי האישי וכבוד הפלטפורמה, אבל אין ספק שרגעים כאלה רק גורמים לך להיכנס חזק יותר לסאגת “אנחנו הכי טובים”, שמתחילה בגיל קטן ולעולם לא נגמרת (וגם מלמדים אותך כמה קללות חדשות שילדים שלא מתעניינים בכדורגל עדיין לא מכירים).

דור שאלתיאל, בת 9, בית"ר ירושלים
בית”ר ירושלים מילדות

הילדה הקטנה והמשונה שהייתי, שאהבה כדורגל וחיפשה להגיד את זה בכל הזדמנות, הכירה בעיקר ארבעה מועדונים גדולים בארץ. מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, בית”ר ירושלים ומכבי חיפה – אלו היו מבחינתי ארבע התשובות האפשריות לשאלה “את מי אתה אוהד”. כמובן שכמו בכל מקום, תמיד יש ילדים מקוריים שאוהדים מכבי פתח תקווה, אבל הם לא התרברבו בזה כמו השאר. אם יש דבר שזכור לי במיוחד ועליו אשים את הדגש בטור הזה, אלו אוהדי מכבי חיפה הזחוחים. שנאתי אותם, ילדים מעצבנים ומרוצים מעצמם. לא הרגישו מבוכה לרגע, תמיד היה להם במה להתגאות.

שבע אליפויות היו למכבי חיפה בעשור הראשון של שנות ה-2000, כשבית”ר, מכבי תל אביב והפועל תל אביב (באליפות הקיזוז הידועה לשמצה) נדחפו מידי פעם, אבל חזרו אחורה. מאז האליפות האחרונה בעונת 2010-11, אפשר לומר שמכבי חיפה חווה 7 שנים רעות. זה החזיר אותי אחורה, לתקופה ההיא שבה הארץ הייתה ירוקה, וכמו תמיד, עניין אותי לדעת איך מרגיש אוהד שרגיל להסתובב עם חזה מנופח, במצב הנוכחי.

 

אז שאלתי כמה אמיצים שהסכימו לספר לי איך הם מרגישים. כשחיפשתי אותם ובדקתי אם יש אוהדים שמוכנים לדבר איתי על הנושא, היו גם כמה כאלה שאמרו “אשמח לדבר, אבל אם אני בוכה באמצע אל תתרגשי”. זה משונה, חשבתי לעצמי. אנשים ששנים רגילים להתנשא עליך שהם הכי טובים בארץ, מתמודדים עם התחושה של הבדיחה התורנית. נכון, קבוצות יודעות עליות ומורדות וזה חלק מהחיים. אבל כל מי שאוהד שרוף יודע – כשהקבוצה מצליחה, המורל האישי בשמיים, בכל תחום. ומה קורה כשהיא לא מספקת רגעי אושר כל כך הרבה זמן? נכון, גוטמן נחת בכרמל וכולנו התנהגנו כאילו אנחנו מופתעים. הוא אפילו סיפק ניצחון במשחק הראשון שלו (זה קטע כזה של מאמנים חדשים, אחר כך זה מתפוצץ, אל תתרגשו), ואפילו אם יש עתיד חדש באופק, אין ספק שמשהו באוהדים השתנה.

גוטמן מכבי חיפה
קרדיט לדף הפייסבוק הרשמי של מכבי חיפה

יש הבדל בצורה שבה עונים לשאלה “את מי אתה אוהד”?

לגבי השאלה הזאת לא היו לי ספקות. אני מרגישה את ההבדל בעצמי. אם לפני שנים שאלתי אוהד מכבי חיפה מי הקבוצה שלו, הייתי מקבלת חיוך מרוצה. היום המצב קצת שונה, והתשובות לרוב מתחילות ב”עדיף שלא נפתח את זה”, “את בטוחה שאת רוצה לשמוע?” וכיוצא בזה. ובאמת, החבר’ה מודים. חלקנו קצת שפופים כשאנחנו עונים, ההתלהבות וההתרגשות כבר לא כמו פעם. חלק אומרים שהתשובה מלווה בפרצוף עצוב, חצי מתבייש. ברק בוזחיש הסביר את זה ככה: “8 שנים רעות עוברות על הקבוצה בכלל ועל האוהדים המסורים בפרט. מעבר לשנים הרעות, זאת היכולת הרעה של הקבוצה. אוהדים אחרים מרשים לעצמם לצחוק עליך בתור אוהד מכבי חיפה. בסופו של דבר אני אוהד בטוב וגם ברע. וברע וברע וברע, עד שיגיע גם הטוב”. יש גם מהצד השני אוהדים כמו אודי ריבן, שאומרים שאין מה להתבייש בזה שהקבוצה על הפנים.

מכבי חיפה קהל
קרדיט לדף הפייסבוק של מכבי חיפה

מה גרם לך לאהוד את הקבוצה מלכתחילה?

כאן התשובות מתחלקות ל-2. את הקלאסית נתן לי אורן בן, שמספר על אהדה של 31 שנים מגיל 7, שנכנס אליה כתושב הקריות שהכל מסביבו היה ירוק. מכבי חיפה הייתה תמיד הקבוצה של הצפון, החזקה, הגדולה והמפוארת מביניהן. גם סגנון המשחק האטרקטיבי והשמח עולה לא פעם בין האוהדים שנזכרים בימים היותר שמחים של הקבוצה. יש כמובן גם את האוהדים שנכנסו לזה בגלל המשפחה, מה שלא באמת משאיר מקום לבחירה.

התשובה השנייה יותר מעניינת. האוהדים שמספרים שהתאהבו בקבוצה בזכות מה שהיא. אלו שראו כילדים מועדון מפואר ורצו להרגיש חלק. הם לאו דווקא צפונים, לא קשורים גיאוגרפית לאזור, אבל היה שלב כזה שאם רצית להיות שייך לקבוצה גדולה ולא הייתה לך זיקה משפחתית או סיבה לאהוד קבוצה מסוימת, היית בוחר בדבר הגדול של אותו זמן, ואצלנו – זו הייתה הקבוצה מהצפון.

רגעים זכורים מהימים הגדולים?

אודי ריבן מספר שלאוהדים הוותיקים – ילידי שנות ה-80 המוקדמות – יש הרבה על מה להישען. אצלו זה ה5-0 על מכבי תל אביב במשחק העונה ב-94. אם בשנים האחרונות ננסה לדמיין תוצאה כזאת כנראה שיהיה קצת קשה. נתי גורביץ’ מספר על הגמר מול הפועל ירושלים ב-98 שגם היה המשחק הראשון שלו. ברק בוזחיש מביא זיכרון קצת יותר עדכני, ממשחק האליפות ב-2011 מול קריית שמונה. “שבעה שחקני הרכב בזמנו היו שחקני בית של המועדון שגדלו במחלקת הנוער, סמלים אמתיים”. אולי הדגש על הסמל הוא מה שחסר?

 

התרגלתם למצב הזה?

זו שאלה טריקית. הרי אי אפשר באמת להתרגל למצב כזה ולהשלים איתו, והאוהדים שאיתם דיברתי לא שבעים ולא יהיו שבעים לעולם מתארים, לא משנה כמה כאלה יש להם בכיס. למרות זאת, חלק מודים שהמצב כבר הפך להיות כל כך שגרתי, שהשאלות על מה יהיה נענות בציניות שאין עליה שליטה. אודי מספר שהוא בטוח שהמצב ישתנה מתישהו, אבל יכול להיות שיהיה גם גרוע יותר קודם. “את השנתיים האחרונות התחלתי עם הציפיות הכי נמוכות שהיו לי אי פעם מהקבוצה. אני לא משלה את עצמי כל קיץ מחדש שהנה באה עונה גדולה. אנחנו לא שם, ומקבל את זה”. אורן לעומת זאת, מסרב להשלים עם המצב ומודה, “אי אפשר להתרגל לזה. אני שנים רבות חוויתי רק הצלחות”.

לאחרונה, ובעיקר בעונה שעברה, חזרה למכבי חיפה היריבה העירונית כשלקחה את גביע המדינה והחזירה את הקהל שלה למגרש המשותף. מה העמדה שלכם לגבי הפועל חיפה?

ברק מפרגן אבל דואג להעמיד אותי במקום. “יש לפרגן להפועל חיפה שבנתה בשנתיים האחרונות קבוצה נהדרת, אבל חשוב להבהיר – הפועל חיפה לא בלעדית על העיר. היא לא הייתה וגם לא תהיה. ייקחו לה המון שנים והישגים בשביל להיות בלעדית על חיפה”. אורן מפרגן ומודה שהצד השני של העיר קצת גונב את הפוקוס, אבל די בצדק. הדבר היותר מעניין שהוא מעלה גורם לי לחשוב. “כשאני הייתי ילד כמעט לא הכרתי אוהדי הפועל חיפה, ואני גר בקריות. היום, בכיתה של הילדה שלי יש המון בנים שצוחקים עליה אחרי משחקים”.

הפועל חיפה, גביע המדינה, יואב כץ
איך הם פתאום הגיעו לפה? קרדיט לההתאחדות לכדורגל בישראל – The Israel Football Association

 

כדי לנסות לסגור בצורה קצת יותר אופטימית את השיחה עם הירוקים, שאלתי אותם אם הם חושבים שבעקבות המינוי החדש של גוטמן יגיע השינוי.

אני מקבלת תשובות חצויות. לצד הכשלונות שזכורים לגוטמן בנסיונות האימון האחרונים שלו, יש גם איזושהי תקווה שאולי הוא כן יצליח לשנות. הרוב לא חושבים שזו תהיה יותר מהבלחה ודרוש יותר מזה כדי לחזור לימים הגדולים, שאותם הם לא ממש רואים מציצים שוב מהאופק. ברק דואג להדגיש משהו שדאג לחזור עליו במהלך כל השיחה, ואני חושבת שהוא מסכם עבור רבים מאיתנו את המחשבות שעוברות לנו בראש, בלי קשר לקבוצה שאותה אנחנו אוהדים. “הגלגל יתהפך כשכל השחקנים יתנו את ה100% שלהם בשביל הסמל. כן כן, הסמל. משהו מאוד מוזר בשנים האחרונות, כשהכסף מדבר”.

 

יצאתי עם הרבה שאלות חדשות, והרבה מחשבות. בעיקר סביב הצורה שבה נבנית אהדה ואיך היא נשמרת. השיחות איתם מחזירות אותי קצת אחורה, לאותם הימים בבית הספר היסודי שבהם התמודדתי כמיעוט בית”רי מול האוהדים של הקבוצות החזקות יותר. הרבה מהחבר’ה שהקיפו אותי וגם הפכו לאוהדים מסורים יותר אחר כך, בחרו לאהוד את הקבוצה בגלל הבאזז שיצרה סביבה. הרבה מהקהל הירוק הגיע בעקבות הנאמנות שהתפתחה ונוצרה בתקופה ההיא, ולפתע חוזרות לחיינו קבוצות אחרות, שזוכות לתהילה מחודשת, ואיתה מגיע גל חדש של אוהדים צעירים. אורן מוסיף שכמו שהפועל באר שבע בנתה מאגר גדול של אוהדים חדשים בשלוש השנים האחרונות, ככה מכבי חיפה מפספסת דור שלם של אוהדים צעירים פוטנציאלים. אם אכתוב את הטור הזה בעוד 15 שנה, מי יהיו בעיניי 4 הגדולות? כנראה שחוץ ממכבי תל אביב, אף אחת מהשלוש שהזכרתי קודם לא תיכלל. אימפריות נופלות, לאט.

* עזרו בהכנת הטור אוהדי מכבי חיפה – נתי גורביץ’, אודי ריבן, אורן בן וברק בוזחיש

יעקב שחר
קרדיט לדף הפייסבוק הרשמי של מכבי חיפה
 
   

תגובה אחת

  1. אזכור מופיע גם ב אני מכבי - הזווית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!