במקביל למירוץ החימוש בין הלייקרס לנטס, אצל האורלנדו מג'יק החליטו שמספיק ושלחו בזה אחר זה את אוון פורנייה, ניקולה ווצ'ביץ' וארון גורדון בטריידים שמסמנים את תחילתה של עוד בנייה מחדש לאירגון, השלישית במספר מאז סיום עידן דווייט הווארד. לא בטוח בכלל שבפעם הזו הם יעשו את זה כמו שצריך.
איך כל הבלאגן הזה התחיל
בין 1994, אז הגיעו המג'יק לפלייאוף הראשון שלהם (הצטרפו לנ.ב.א ב-1989), ואביב 2012, הפלייאוף האחרון עם סטן ואן גאנדי כמאמן (הווארד עוד היה בקבוצה, אבל לא השתתף בגלל פציעה), באורלנדו הגיעו לפלייאוף 14 פעמים, כולל שני גמרי נ.ב.א ועוד שני גמרי מזרח. מאז פלייאוף 2012, שם אורלנדו הפסידו 1-4 בסיבוב הראשון לאינדיאנה פייסרס, הייתה רק עונה אחת עם מאזן חיובי (2018-19) ושתי העפלות לפלייאוף (2019 ועונה שעברה בבועה), שתיהן עם הפסד 1-4 בסיבוב הראשון.
אחרי פלייאוף 2012 ואן גאנדי עזב (היה בדטרויט בלי הצלחה מיוחדת, היום מאמן את ניו אורלינס); הווארד עבר בטרייד ללייקרס אחרי שבעצם פירק את הקבוצה באורלנדו מבפנים; והג'נרל מנג'ר אוטיס סמית' פוטר גם הוא, אחרי שהיה בתפקיד מ-2006 ועזר לבנות את הקבוצה סביב הווארד שהגיע לגמר הנ.ב.א ב-2009 ועוד גמר מזרח עונה אח"כ. ה-Dwightmare הסתיים, ובאורלנדו מינו את רוב הניגן, העוזר של סמית' עוד אותו רגע, להיות הג'נרל מנג'ר הצעיר בליגה. הכל התחיל להתחרבש לפני זה – ברגע שהווארד ביקש לעזוב בטרייד במרץ 2012 ואז חזר בו ואיפשהו באמצע דרש לפטר את ואן גאנדי כולל התפרצות מביכה לראיון מביך מלכתחילה של ואן גאנדי (הסרטוןו למטה, הווארד מצטרף בערך ב2:50) כשכולם יודעים על זה – אבל מהדף החלק לא נוצרה לה קונטנדרית חדשה.
באורלנדו תחת הניגן כן הוסיפו כישרון לקבוצה. ווצ'ביץ' הגיע כחלק מהטרייד הענק (4 קבוצות מעורבות) ששלח את הווארד ללייקרס; ויקטור אולדיפו נבחר בדראפט של 2013; טוביאס האריס הגיע ב-2012 בחלק מהטרייד ששלח את ג'יי ג'יי רדיק למילווקי. גורדון נבחר רביעי בדראפט 2014 אחרי עונת פרשמן מרשימה באריזונה. אבל דברים לא התחברו, ביחד עם בחירות דראפט פחות מוצלחות (אלפריד פייטון) ותחת סקוט סקיילס, ג'ק וון ופרנק ווגל (היום מאמן עם טבעת אליפות), דברים לא התרוממו. אחרי עונת 2016-17 (הראשונה של ווגל שהסתיימה במאזן של 29 נצחונות ו-53 הפסדים) הניגן עזב.
מתאוששים מהשנים הרעות, סוג של
באורלנדו עשו שינויים נרחבים, ומינו את ג'ף ולטמן לנהל את העניינים (President of Basketball Operations) ואת ג'ון המונד להיות הג'נרל מנג'ר. ווגל פוטר אחרי העונה הראשונה של הצמד כחבר'ה שמנווטים את הספינה (שוב עונה של פחות מ-30 ניצחונות) וסטיב קליפורד האפרפר מונה לתפקיד. האריס כבר לא היה בקבוצה בשלב הזה, וכנ"ל אולדיפו.
תחת קליפורד, כשהקבוצה בנויה סביב ווצ'ביץ', גורדון, פורנייה, טרנס רוס ועוד (כולל צעירים כמו ג'ונותן אייזק ומו במבה), דברים נראו יותר טוב, במיוחד בהגנה (בכל זאת, קליפורד). את עונת 2018-19 באורלנדו סיימו עם 42 נצחונות, העונה הראשונה מעל 50% מאז שהווארד עזב. אבל סתם להיות בסדר זה לא מספיק בנ.ב.א של היום בד"כ, ועם כל החיוביות סביב הפלייאוף הראשון וזה שבא שנה אח"כ בתוך כל הבלאגן של הקורונה, לא הייתה תחושה שבמג'יק בונים קבוצה שיכולה לאיים על מישהו, אפילו במזרח.
עברה לה כמעט שנה, ובאורלנדו מפרקים את הכול, שוב. בתוך עונה מוכת פציעות במיוחד (בראשם אייזק שפצוע עוד מהבועה בקיץ הקודם, ופצוע הרבה בכלל, ומרקל פולץ, שקצת השתקם באורלנדו), החליטו שצריך להתחיל מהתחלה (בקיצור, טנקינג). מה שאולי אומר שלא האמינו בחבורה הזו יותר מדי מלכתחילה?
ומפרקים שוב, לקראת עתיד לא נודע…
אז מה קיבלו באורלנדו בתמורה לכל הטריידים שציינו למעלה? שלוש בחירות דראפט בסיבוב הראשון, הפוטנציאל שלא מתרומם של ונדל קרטר ג'וניור משיקגו (לשם הלך ווצ'ביץ'), הכישרון הגולמי של אר.ג'יי. המפטון (הגיע בעיסקה עם דנבר עבור גורדון), עונה וקצת של גארי האריס (גם מדנבר, פצוע כרגע כמובן), את אוטו פורטר שהכיוון הוא בייאאוט (החוזה שלו מסתיים עוד כמה חודשים), וג'ף טיג שכבר שוחרר. לא המון, אבל כן בסיס לבנות איתו, אם יודעים מה לעשות, את מי לבחור… ונהנים ממזל.
בחירות הסיבוב הראשון של ולטמן-את-המונד לא היו מבריקות עד עכשיו. אייזק ב-2017 עם הבחירה השישית כשדונובן מיטשל ובאם אדאביו עדיין על הלוח; במבה עם הבחירה השישית שנה אח"כ (מקבל פחות דקות כל עונה מאז הדראפט, רק 11 למשחק השנה); צ'ומה אוקקה ב-2019 (בחירה 16) שהתחיל את קריירת הנ.ב.א שלו באיחור של שנה; וקול אנתוני בדראפט האחרון (בחירה 15), שאולי בהנהלת המג'יק מרעיפים עליו שבחים, אבל זו לא עונת רוקי מרשימה ביחד, וגם לא בטוח שיש שם תקרה גבוהה במיוחד לצפות לה.
בחירות הסיבוב ה-1 של אורלנדו מאז 2017
דראפט | שחקן | מס' בחירה | ממוצעים עד עכשיו |
2017 | ג'ונתן אייזק | 6 | 9.3 נק', 5.4 ריב', 1.5 חס' |
2018 | מו במבה | 6 | 5.6 נק', 4.8 ריב', 1.3 חס' |
2019 | צ'ומה אוקקה | 16 | 5.7 נק', 3.7 ריב' |
2020 | קול אנתוני | 15 | 11 נק', 4.4 ריב', 3.8 אס' |
וזה העניין. כשבונים מחדש ומחכים שיגיעו מתנות בדראפט צריך שילוב של מזל, עין טובה לכישרון, ויכולת לפתח שחקנים, במיוחד כאלה שהם לא Sure Thing. נגיד כמו שמיאמי יודעים לעשות.
במשך השנים הטובות עם הווארד בקבוצה, באורלנדו ידעו מעולה מה הם, מי הם, איך הם רוצים לשחק ולאן הם רוצים להגיע. בעשור מאז, עושה רושם שאין באמת כיוון, חוץ מהמחשבה של להתחיל מחדש שוב, כי איפה שהם נמצאים זה לא מקום טוב במיוחד. בראיון של ולטמן עם האת'לטיק, הוא אמר שהעונה הזו התחילה עם מחשבות אחרות לגמרי. הכיוון היה להגיע לפלייאוף, אולי אפילו עם יתרון ביתיות, והפציעות הן אלו שגרמו לשינוי התפסיה (אורלנדו כרגע עם 15 נצחונות ו-31 הפסדים, וזה הולך להידרדר ומהר מכאן ועד סוף העונה). הדילים של הימים האחרונים, לטענתו, הרימו את תקרת הפוטנציאל של הקבוצה בגלל הבחירות, וגם נתנו יותר מקום מתחת לתקרה בעונות הקרובות (יהיו עם רק חוזים מובטחים של 54 מיליון דולר בקיץ 2022).
החלק האחרון נכון לפחות. החלק הראשון? תלוי מאוד בכדורי פינג פונג, וביכולת של צוות מקצועי לפגוע בול בהחלטות שלו, משהו שלא בדיוק הוכח כמובטח בשנים האחרונות. באורלנדו כבר יודעים – אתה מתחיל בנייה מחדש עם טנקינג בציפייה לעתיד טוב יותר, אבל לא בטוח בכלל שהוא יגיע.