אהבה מתבגרת

מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי ספורט, לא ממש משנה איזה ענף. כדורגל וכדורסל היו הפופולאריים ביותר אבל ברשימה המתארכת של כל משחק עם כדור תמיד היתה לי חיבה מסוימת לטניס. משהו באלגנטיות של הספורט הזה בתוספת לאצילות השחקנים והממלכתיות של טקסי הנצחון משכה אותי לצפיה במשחקים ולהעמקה באין ספור הביטויים הנלווים ל״ספורט הלבן״, אבל מצד שני הייתי מסוגל לבזבז שעות בצפיה חסרת הבנה בקריקט אז לא ברור אם יש לסוג הספורט בכלל משמעות.

השנים חלפו תוך כדי מעקב אחר טורנירים מדי פעם ואז הגיע טורניר ווימבלדון לשנת 2001. משחק שמינית הגמר הפגיש את שיאן הזכיות בגראנד סלאם בכלל ובווימבלדון בפרט, פיט סמפראס האגדי, עם טניסאי צעיר ואלמוני ללא הצלחות משמעותיות בסבב, בחור שוויצרי עם קוקו אסוף בשם רוג׳ר פדרר. הסנסציה בשמינית הגמר לא הספיקה לפדרר כדי לזכות בטורניר אבל היא היתה נקודת פתיחה לא רק לגאון מבאזל שפתח שושלת זכיות חסרת תקדים החל מ-,2003 אלא גם עבורי. התאהבתי בטניס או יותר נכון, התאהבתי בטניס של פדרר.

זה לא שבחרתי לאהוב את הווינר. זה לא מקרה נוסף של אוהדי הצלחות שעולים על העגלה כשהיא כבר משייטת לה להנאתה בנהר של נצחונות. היה שם משהו בגיוון של פדרר, בחבטות המלוטשות, בשטף המשחק, האגרסיביות בהתקפה והגאונות במכות שפשוט שבה אותי בקסמיו. מאז אותו משחק ב-2001 אני משתדל לא לפספס משחקים שלו. פה טורניר שכוח אל בדובאי, שם מאסטרס במדריד, מדי חצי שנה טורניר של נבחרת שוויץ, זה לא ממש משנה, העיקר לצפות בעוד הופעה בקונצרט של הפנומן. לא האמנתי שאוכל להעריץ שחקן בצורה הזאת.

השנה היא כבר 2015, 14 שנים אחרי המשחק ההוא, ולפני כמה שעות פדרר הפסיד בגמר ווימבלדון לגביר החדש בעולם הטניס בשנתיים האחרונות, נובאק ג’וקוביץ הסרבי. אם בעבר הפסד שכזה היה מתקבל במפח נפש, אז היום כשרוג׳ר מתקרב לגיל 34, אני חי בשלום עם ההפסד ורק מקווה להמשיך ולספוג עוד משחק ועוד נקודה לפני שהוא יתלה את המחבט וישאיר את עולם הטניס מיותם מאחד השחקנים הכי גדולים שאי פעם דרכו על המגרשים. ואולי אני פשוט מפחד שעם הפרישה שלו תיגמר גם האהבה שלי לעולם הזה?

 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!