הקמפיין העלוב של מכבי בליגת האלופות, הווה עוד מבט לנסיגה העצובה והאומללה של הכדורגל הישראלי על כל תחומיו בעשור האחרון. דומה כי הקמפיין הקודם של מכבי באלופות, בימי קלינגר, היה ההופעה היחסית מכובדת האחרונה של הכדורגל הישראלי ברמה הבינלאומית. מאז, אנחנו במדרון תלול למטה. אבל זה לא פוסט של קיטורים ובכי על מנטליות וכו'. אדרבא, מתוך התהום, אני דווקא מחפש תקווה. המנטליות הייתה זהה גם לפני עשור וגם לפני שניים. גם ההתאחדות והעסקנות וכו'. גם ליגות הילדים והנוער, אז מהיכן התקווה? מכמה דברים שבכל זאת השתנו לטובה.
האלימות – כן, דווקא היא. היום כל מקרה אלימות נחשף בצורה גדולה הרבה יותר מבעבר ולכן יש תחושה שהכדורגל עדיין מאד אלים. לי יש תחושה שפחות. נכון, האלימות קיימת עדיין. יש המון עבודה עם לה פמיליה והפועל אולטראס וחלק מהקופים הירוקים וכו', אבל נלחמים באלימות ומפחיתים אותה. לפני 30 40 שנה, היו מפוצצים כאן משחקים עם אבנים וצינורות ורודפים אחרי שחקנים. זה הגיע לרצח! של שחקן על המגרש ברחובות. בשלוש השנים האחרונות היה פואד, היה הגרזן בראש של יורי טאליבן, היו עוד כמה מקרים חמורים פחות וזהו. התחושה הכללית שלי, והיא אישית בלבד, היא שיש היום פחות אלימות בכדורגל וחשוב מכך, אפס סובלנות כלפי אלימות מצד כל הנוגעים בדבר.
זה מתחבר למתקנים. לפני עשור היו כאן רק טדי ובלומפילד. שאר הקבוצות שיחקו באורוות, בקופסאות, בסבא אליעזר שלא מכניס אורחים ובווסרמיל, שכשמו כן הוא, היית צריך לצלוח תעלת מים בדרך אליו בחורף. היום יש סמי עופר, טרנר, המושבה, נתניה, בלומפילד בדרך לשדרוג רציני והקהל מצביע ברגליים. מי חלם בקרית אליעזר על 20 אלף כל משחק, לא משנה איך הקבוצה נראית? הקהל לא פראייר עד כדי כך. כשיש תנאים נורמלים, הוא יבוא, וידחוף, ויתעניין, ויגרום ליותר פרסום ויותר כסף להיכנס לענף וגם זו דרך לקדם אותו.
וגם האופי של הקהל משתנה. חבר'ה, הערסים עושים המון רעש, אבל כמותית הם מיעוט קטן. אין 20 אלף כאלה כל שבת בחיפה ובכל מגרש אחר. הם כמה אלפים בודדים בכל קבוצה. בשאר מוצאים אנשים שלא היו כבר שנים בכדורגל. משפחות, ילדים, נשים והאווירה בהתאם. אם המגמה הזו תשמר, זה רק יהיה יותר טוב. כדורגלן יהיה מקצוע מכובד יותר, טובים יותר יגיעו אליו וגם הפחות טובים ייתנו הכל. כמו באמריקה…
פינטזתי מספיק להיום? מהתהום בה אנחנו היום נשאר רק לפנטז. ואיך נדע אם באמת יש תקווה? כמאמר אלמטריוטיס, בתרגומו של עלי מוהר ז"ל – ואיך נדע אם יש תקווה? שכשנבוא למצוא תשובה.
