אם יש דבר אחד שזכור לי היטב מקיץ 2003 זה הטירוף בחלון ההעברות העולמי. רונאלדיניו בברצלונה, בקהאם בריאל מדריד, כריסטיאנו רונאלדו במנצ'סטר יונייטד, צ'לסי שינתה את פניה לחלוטין והחתימה כוכבי על כמו ורון וקרספו ואפילו חיים רביבו חזר הביתה לאשדוד.
הקיץ האלטרנטיבי שפתח את העונה השלישית כמאמן ווסטהאם, היה דומה במקצת לקיץ ההוא לפני י"ג שנים. דייוויד בקהאם אמנם לא הגיע למדריד, אבל הוא נחת בקבוצת כוכבים אחרת שנבנתה בספרד, דפורטיבו לה קורוניה, יחד עם לואיס פיגו ופאביו קנבארו. בין ההעברות הגדולות במשחק היו אלו של זינאדין זידאן מריאל ללאציו, אדגר דווידס מיובנטוס למנצ'סטר, פטריק ויירה מארסנל לברצלונה ואלסנדרו נסטה מלאציו לאינטר. גם בגזרת המאמנים היו לא מעט חילופי מקומות. ארסן ונגר עזב את ארסנל לריאל, קלאודיו ראניירי הגיע ליונייטד במקומו של אלכס פרגוסון ורנה מיולנסטיין התמנה למאמנה של אלופת אירופה, פ.ס.וו, במקומו של פרנק רייקארד שזכה איתה בליגת האלופות ועבר בקיץ לאמן את אינטר.
גם אני נדבקתי בשיגעון ההעברות הגדול של אותו קיץ, ובניגוד מוחלט למדיניות הרכש שלי, החלטתי להוציא 25 מיליון פאונד על שחקן אחד- ג'ון טרי, שהצטרף לריו פרדיננד במטרה להעמיד הגנה חלומית. עסקת טרי שאבה ממני כמעט את כל התקציב ושלחה אותי להחתים שחקנים צעירים וזולים לחיזוק הסגל כמו השוער סבסטיאן פריי מפארמה, המגן מייקל קלג מפולהאם, הקשר מת'יו אתרינגטון מטוטנהאם (שבאמת עבר באותו הקיץ לאפטון פארק) ומלך השערים בליגת המשנה אשתקד, פיטר קראוץ' מפורטסמות'. יומיים לפני סגירת החלון רומא הציעה על השוער שלי, דיונוסיס חיוטיס, הצעה שאי אפשר לסרב לה, מה שהותיר אותי עם חור גדול בין הקורות, שנסתם רגע לפני תום מועד ההעברות עם החתמה ענקית- אדווין ואן דר סאר מפולהאם. המטרה העונה: אליפות בכל מחיר.
קללת ליברפול
בשלושת משחקי הליגה הראשונים, עדיין ללא השוער ההולנדי, ספגתי שני שערים. כניסתו של ואן דר סאר לשער הולידה רצף של 675 דקות ללא ספיגת שער, שנעצרו עם שער של רובי פאולר באנפילד. ווסטהאם דרסה את הליגה עם 14 משחקים רצופים ללא הפסד, רצף שנקטע גם הוא בליברפול, הפעם בגודיסון פארק של אברטון. ואם זה לא מספיק כדי להפוך לאנטי-מרסיסייד, ליברפול גם הדיחה אותנו ברבע גמר גביע הליגה. את הסיבוב הראשון סיימנו במקום הראשון בליגה עם מאזן של 16 נצחונות, שני תיקו, הפסד בודד וחמישה שערי חובה בלבד. בליגת האלופות זה הלך קצת יותר קשה, בבית שכלל את יובנטוס, גלאטאסריי ורוזנבורג . ואן דר סאר לא נרשם בזמן לליגת האלופות ופריי לא נכנס טוב לנעליו של ההולנדי, מה שהוביל לספיגת שישה שערים ועלייה בקושי מהמקום השני, למרות הפסדים ליובה ורוזנבורג ותיקו ביתי מול הטורקים.
ההתקפה הכי טובה היא ההגנה
ההתקפה הקטלנית מהעונה הקודמת לא ממש עבדה בעונה הנוכחית. דייגו טריסטן נפצע לתקופה ממושכת ולא שיחק, פרדי קאנוטה לא כבש שער אחד בכל הסיבוב וג'רמיין דפו, מלך השערים בשנתיים האחרונות, לא ממש פגע. למזלי ההגנה החזקה בראשות ואן דר סאר, פרדיננד וטרי עשתה את העבודה ועזרה לי לאסוף נצחונות מינימליים שבוע אחרי שבוע, בעיקר בעזרתו של פרנק למפארד שהיה המוציא לפועל העיקרי של הקבוצה. בחודש ינואר טריסטן, שלא היה מרוצה ממיעוט הדקות שקיבל בעקבות הפציעה, רצה לעזוב, כמו גם אחד השחקנים החשובים בהרכב, כריסטיאן פאנוצ'י. השניים נמכרו בסכומים גבוהים יחסית ואת הבור שנוצר בעמדות שלהם סתמתי עם המגן הימני סטפן קר, שהיה אז באסטון וילה, והחלוץ הבעייתי ניקולס אנלקה, שהקריירה שלו התדרדרה עד לקצה הסגל באולימפיאקוס ולסכסוכים עם המאמן. 10 מיליון פאונד הוציאו את הצרפתי מיוון והנחיתו אותו בהרכב במטרה לעורר את משחק ההתקפה.
זה לא עבד. שלושה שבועות הספיקו לאנטיפת הצרפתי להסתכסך עם חצי הרכב ולבקש לעבור לקבוצה אחרת. עשרה מיליון פאונד נזרקו לפח תוך פחות מחודש. שוב נשארתי ללא חלוץ מוביל לצידו של ג'רמיין דפו, שהיה נחוץ לי כמו אוויר לנשימה נוכח בית המוות שקיבלתי בשלב השני באלופות: ריאל מדריד, באיירן מינכן ומילאן.
ההיסטוריה תחזור על עצמה או שאנחנו בדרך לעשות היסטוריה?
הפסדים לסנדרלנד וללידס גרמו לנו לאבד גובה ולתחושת דה ז'ה וו מהעונה הקודמת, בה איבדתי את המקום הראשון בחלק האחרון של העונה והפסדתי את האליפות לארסנל. הפעם יונייטד של רניירי נשפה בעורפי וצמצמה את הפער עד לנקודה אחת בלבד, ואז מצאתי את הנשק הסודי על הספסל- פיטר קראוץ'. לא ממש התייחסתי לרכש הצעיר, עד שלא הייתה לי ברירה. המרמור של אנלקה דבק גם בחברו הצרפתי, קאנוטה, ולא הייתה לי ברירה אלא להעלות בהרכב את החלוץ הגבוה לצידו של דפו- שילוב שהצליח בחיים האמיתיים. קראוץ' גמל לי עם 12 שערי ליגה בחצי עונה והיה מצטיין, וגם עזר לדפו לחזור לעצמו ולכבוש בצרורות. שני נצחונות בבית על ריאל ובאיירן הספיקו כדי לעלות לרבע גמר ליגת האלופות מהמקום השני ולפגוש את ברצלונה למפגש כפול, בדיוק שנה אחרי שהדיחה אותנו באותו שלב. ריח הנקמה שבאוויר התפוגג מהר מאוד עם שלושה שערים מהירים של בארסה בקאמפ נואו, אך דפו החזיר את התקווה עם שער חוץ יקר. בגומלין קראוץ' כבש שער מוקדם וחיפשנו בנרות את השער שיעלה אותנו לחצי הגמר, אך פטריק קלייברט סגר את הסיפור בדקה ה-80 ושלח אותי לחפש נחמה ב'לחם והחמאה'- הליגה והגביע.
הטעם המתוק של הנקמה
הנקמה בליברפול הגיעה בדמות 1-3 על האדומים בחצי גמר הגביע, שם ניקולס אנלקה כבש את שערו היחיד העונה, ניצחון שהעלה אותנו לשחזור הגמר מלפני שנתיים מול ארסנל. השבוע הגורלי בדרך לדאבל חלומי התחיל בתשיעי במאי, בבית, מול הקבוצה שהנחילה לנו את ההפסד הראשון העונה, אברטון. דפו, קראוץ' ולמפארד נקמו בכחולים ושלחו את האוהדים לחגוג אליפות היסטורית מחזור אחד לפני הסיום. הבועות הופרחו מכל פינות האפטון פארק וכעת כל העיניים הופנו לוומבלי. שנתיים אחרי ההפסד המעצבן בפנדלים לתותחנים, האם נקמה שלישית העונה בדרך? מייקל קלג המגן הורחק במחצית הראשונה, רובר פירס, ארנולד ברוחינק ומי אם לא דניס ברגקאמפ כבשו שלישייה כואבת לרשת של ואן דר סאר והנחילו לנו את ההפסד הגבוה ביותר העונה. אין דאבל, אבל יש אליפות מתוקה. פרנק למפארד היה המצטיין עם 22 שערים ו-15 בישולים בכל המסגרות. גם ההפסד ללסטר במשחק האחרון של העונה לא העיב על החגיגות. הציפיות התממשו והמסע המופלא מתחיל לקצור פירות. המטרה הבאה- לכבוש את אירופה!
