"בשביל כמות הזכרונות וקצב הדיבור שלי עדיף שתקנה כרטיס לארץ, ניקח מלון לשבוע ותרשום ספר 5 כרכים בעובי של מלחמה ושלום" כך ענה לי ירון נצר שפניתי אליו בבקשה לראיין אותו לסדרת כתבות הפוטסל שלי.
כזה הוא ירון, מצחיק, עצבני, לעתים לא שולט בעצמו, אמוציונאלי ואוהב. ממש מיקרוקוסמוס של המשחק עצמו. אתם תבינו את הכוונה בהמשך הראיון.
אני זכיתי לשחק תחת שרביטו של ירון 9 שנים. לאחר שסיימתי את התואר הראשון בבאר שבע במהלכו בעיקר שיחקתי פוטסל, עברתי לגור בתל אביב. התלבטתי רבות האם להתקשר לירון ולשאול אם אוכל לבוא למבחנים. אס"א תל אביב וירון תמיד נראו לי כמו הענק הגדול והמפחיד של הפוטסל. "אין מצב שאני מתאים לרמה שם" אמרתי לעצמי, "יש שם שחקנים כמו יהודה זיסמן ואדם כהן, יש את ליאור כהן ורז צור. מה לי ולרמה הזו?"
אזרתי אומץ והרמתי את הטלפון. הייתי בהלם שירון אמר לי שהוא כבר שם עליי עין מזה זמן מה והזמין אותי להצטרף לקבוצה ללא מבחנים. באותה עונה 2008/9 אס"א זכו באליפות על חשבון עירוני ראשון לציון ולמעשה גרמו לפירוק הקבוצה ששלטה בליגה במשך שלוש שנים ועקב כך מעבר של שחקנים מובילים אליהם. הוגרלנו לשחק באירופה נגד אלופות ארמניה, אוסטריה ואיסלנד. במשחק השני שלי במדי הקבוצה, נגד אלופת ארמניה, חוויתי את אחד מהאירועים הכואבים נפשית, שחוויתי בחיי. קרעתי את הרצועה הצולבת (בפעם הראשונה). אני לעולם לא אשכח לירון ושלה, מנהלת הקבוצה, את הטיפול המסור בשיקום שלי. זה לא רק העניין הכלכלי של מימון הניתוח והשיקום הארוך, זה היה בעיקר העניין המנטלי והתמיכה המקצועית של ירון. תמיד נשבעתי לעצמי שלעולם לא אעזוב את אס"א תל אביב, גם אם יגיעו הצעות מקבוצות אחרות, ואל דאגה הן לא הגיעו 🙂
אני רוצה לנצל את סדרת הכתבות הזאת על הפוטסל הישראלי ולקיים ראיון עם המאמן שאני הכי מעריך בענף הפוטסל. המאמן שהשפיע עליי יותר מכל מאמן אחר. אני מבטיח לא לעשות הנחות או הקלות. אני יודע שלירון יש כעסים רבים על האנשים המובילים את הענף ושיש לו ידע עצום בתחום. אם יש מישהו בפוטסל הישראלי שאפשר ללמוד ממנו על הענף, זה ירון.
ירון, ספר לנו איך הכל התחיל? מתי עלית על מגרש הכדורגל בפעם הראשונה?
עליתי על מגרש הכדורגל (דשא) בגיל 7 במכבי יפו בעמדת השוער, אבל נקפוץ קדימה בזמן למה שבאמת מעניין וזה ההיכרות שלי עם נעל סוליית הדבש ומגרש הפרקט. יצירה שעם מחברים את שני הרכיבים הללו מקבלים מכור של כדורגל באולמות, והכל החל בגיל 24/25.
הגעתי למרכז הספורט באוניברסיטת ת"א לאדם בשם דיקי לוי שהיה אז סמנכ"ל המרכז והוא שאף ורצה להיות יעקב שחר של הכדורגל באולמות. הוא הקים קבוצות אשר התחרו בליגת למקומות עבודה, באס"א ישראל, מכביות, מעורבות בנבחרת ישראל מחנות אימון וטורנירים בחו"ל, גביע אלופות, והוסיף לכל היצירה הזו את המאמן עומר אוסובסקי (מורי ורבי) שנתן הכרה לענף ולי במיוחד. זכורה לי העלייה הראשונה למגרש באוניברסיטה. הוזמנתי לחוות משחק בליגה למקומות עבודה בין מועדון הספורט ת"א לעירית ת"א זה כמו דרבי בין בוקה ג'וניורס לריבר פלייט. באותו משחק שוער האוניברסיטה לא הגיע בזמן עקב פקקים. ביקשו ממני לעלות לשחק בינתיים עד שהוא יגיע.
הבינתיים הפך לסופו של המשחק ועוד המון עונות קדימה. השגנו את הנקודה הרצויה וזכינו באליפות. הגעתי למצב לאחר מכן שלא רציתי לשמוע על כדורגל ורק רציתי לשאוף להתחרות בכל מה שקשור לכדורגל באולם או 5 על 5 באספלט.
בכמה מלים מה לדעתך המצב של הענף בישראל היום בהשוואה לאירופה?
בנוגע למדינות וקבוצות בעולם שמשקיעות ושחקנים שמתפרנסים מהענף אנחנו רחוקים מאוד. למרות שיש מספר מאמנים בארץ שמבינים ומשקיעים את כל כולם באימון הכדורגל באולם, אבל אי אפשר לעשות קיצורי דרך ולקוות לתוצאות. הקבוצות בארץ מקבלות שחקנים בלי טכניקה בסיסית בענף. אני מדבר איתך על דברים בסיסיים כמו משחק עם הסוליה שזה הבסיס של המשחק. בשאר המדינות יש מחלקות ילדים, נערים, נוער שעובדים מדי יום יום על הנושא הטכני.
מדוע זה ככה? מה התחלואים המרכזיים שאתה רואה?
אצלנו בארץ המאמנים מקבלים שחקנים בוגרים כבר שמגיעים עם מגבלות בנושא. יש יוצאי דופן, אבל כאלו שבאו מהבית עם גנטיקה של פלקאו או כאלו שהחליטו שהמשחק יותר חשוב מהחיים ובאו בזמנם החופשי ותרגלו, כמוך. למאמנים בארץ קשה מאד בשתי יחידות אימון בלבד בשבוע, וזה במקרה הטוב, לרוב יהיה אימון ומשחק בשבוע. אי אפשר לעבוד על דברים בסיסים וחיוניים כי בסופו של דבר יש עוד אלמנטים טכניים וטקטיים למשחק. והקבוצות שרוצות לנצח ולזכות באליפות צריכות בראש ובראשונה לדאוג לניצחון ולא ללימוד הבסיס. הרי כל מאמן ושחקן בארץ רוצה לקחת אליפות בשביל לייצג ולחוות את הדבר האמיתי בחו"ל.
איך בכל זאת אפשר לדעתך לשפר את המצב?
למרות שבנבחרת ישראל כיום מנסים לבנות צוות מאמנים ועוזרי מאמן שכל אחד עוסק בתחום מסויים, טכני, טקטי, פיזי וכו'. אבל האימון צריך להיות בנוסף ולא על חשבון האימון של הקבוצות, מה שקורה כרגע. אימוני הנבחרת עולים על אימוני הקבוצות. והכי חשוב שהשחקן ידע שיש לו עתיד שזה יהפך למקצוע (פרנסה). זה צריך להיות ענף מקצועי שבאים ועובדים מדי יום וגם לפעמים פעמיים ביום.
בשביל זה כמובן צריך חשיפה טלויזיונית וככה זה ימשוך ילדים ושחקנים ומאד יפתח את הענף. חייב לייצר אפשרות לשלב אימון באולם לקבוצות ילדים שמשחקות בדשא להכרה ושיפור היכולות. ככה בברזיל כל שחקן כדורגל גם לומד לשחק באולם ולבסוף הוא מחליט באיזה ענף הוא יותר חזק. בקיצור צריך להחזיר את עוזי חיטמן והתוכנית שלו חלום עליכם שיגשים לנו חלומות.
אתה ידוע בכך שאתה מזהה שחקנים צעירים עם פוטנציאל אבל בלי ידע בפוטסל וממש מעצב אותם כשחקני פוטסל, מה סוד הקסם?
הכי חשוב מבחינתי זה לגלות שחקנים צעירים בגיל מוקדם 15,16 ולמשוך אותם לענף כל זה נעשה בתהליך הדרגתי בהכרה, הבנה ואהבה למשחק. הם מגיעים לקבוצה תחרותית וצריך לדעת איך לבנות אותם לעתיד. לשלב אותם בקבוצה. להשקיע בהם באימונים אישיים ויחס אישי קודם כל. נתת לשחקן הצעיר להיקלט? להיחשף ולהיתפס חזק בפוטסל? עד אשר מגיע זמנו לתרום או להוביל קבוצות להישגים במסגרות השונות בארץ ובעולם? לזה אני קורא אהבה בלי תנאים. כי אם זה קורה ולאחר שהזמן עושה את שלו וברגע שהוא עובר סוג של מסע ותהליך אתה יכול לשבת בחיבוק ידיים להסתכל עליו ולחייך. וזה לא תהליך קל שהם עוברים אצלי. אתה יכול לשאול אותם, הם אוכלים ממני מרורים בדרך, אבל זה שווה להם ולי את הכל.
מה הם ההבדלים המרכזיים בין הכדורגל לפוטסל? בבקשה תן הבדלים ממש ספציפיים שאתה רואה
בכדורגל המשחק יותר פיזי וכוחני ויש יותר זמן כמו "מנוחת צהריים" במהלך המשחק כדור יוצא לחוץ, בעיטת 5, פציעות, חילופים, וכו'. באולם יש כל הזמן חשיבה וקבלת החלטות בלחץ ובמרחב קטן שבו כל פעולה יכולה לגרום לגול בפחות מ 2 שניות משני צידי המגרש. הקצב גבוה והחשיבה היא כמו לשחק שח מט מול 10 אלופי עולם בו זמנית על זמן קצר וקצוב. תוצאות שיכולות לגרום לקצר בחשמל בלוח התוצאות.
מהן היכולות הכי חשובות של כדורגלן לעומת שחקן הפוטסל?מה צריך שחקן פוטסל כדי להצליח?
מבחינה טכנית יש שוני בין סוגי הנעל והשליטה בכדור (שימוש בסוליה) למעשה הפקקים של הכדורגל מפריעים לזה ולכן הכדורגלן לא משתמש בשטח כף הרגל. יש שוני גדול בצורת ההתארגנות במגרש. כמובן מספר שחקנים ושטחים שונים פיזיולוגית. ובכל זאת החילופים בזמן משחק הם יתרון אדיר ביחס לכדורגל. מה שצריך שחקן עקרונית בכדי להצליח בכל סוגי המגרשים הם הכשרון אבל בעיקר הרצון, ההתמדה והיכולת ללמוד. "אופי טוב, רצון והתמדה חשובים יותר מהכשרון" אמר אינשטיין ולא מאיר 🙂
כאשר משחקים נגד שחקן כמו פלקאו נגיד, שהוא רמה מעל כולם בזמנו, איך הייתה מציע כקבוצה לעמוד מולו?
שחקנים כמו פלקאו בשיא שלהם אין הרבה מה לעשות חוץ מאשר להוציא תפילין ולהתפלל שלא יבריש אותך 20 פעמים במשחק או יגרום לך בשינוי כיוון שלו לקרע ברצועה או פגיעה במיניסקוס שלך. דבר שני אפשר לשים צלף (סנייפר) ביציע בעמדה של הצלם כאשר הוא הולך לגול. דבר שלישי לעשות תרגיל זידאן ומטרצי לעלוב בו ואולי תקבל סוליה דבש לפנים והוא יורחק.
עכשיו קצת רצינות. בעבר יצא לי לראות ולהתמודד מול שחקנים ברמה העולמית. אתה יודע גם. הם כל כך מיוחדים בחשיבה שלפעמים הם מוותרים. התמודדנו פעם בבית עם נבחרת הולנד, בלגיה וצרפת. היה משחק על עליה לשלב הבא בין הולנד לבלגיה. בנבחרת הולנד שיחק אחד הגדולים בענף שמו גרולונד. כפיל במראה לאריין רובן מביירן מינכן. הבלגים שמו עליו את השומר הכי טוב שלהם, עם טיזר חשמלאי, מה שהוא עשה בסוף זה הלך לצד של השוער שלו נישען על הקורה ונתן לקבוצה שלו לשחק 3 על 3 בלי להתערב ולהפריע למשחק. דרך אגב, הולנד ניצחו ועלו.
יש אפשרות לא לתת לפלקאו להנות ולצבור ביטחון מופרז ולמעשה לנסות למנוע ממנו לקבל את הכדור ובכך למנוע ממנו מעורבות יותר גדולה במשחק. אבל בסופו של המשחק, התוצאה והמדדים האישיים שלו תלויים אך ורק בו.
מה אמורה קבוצה ישראלית, חצי מקצועית, לעשות כשהיא משחקת נגד קבוצה מקצועית מאירופה? תן כמה טיפים למאמני העתיד?
התשובה צריכה להיות כמו רשימה למצרכים לעוגת יום הולדת במאסטר שף:
א. להתאמן 3 ,4 אימונים בשבוע במשך 3 חודשים
ב. לעבוד על כל האלמנטים של לחץ במגרש.
ג.יציאה מלחץ, לחץ על היריב.
ד.לעבוד על מצבים נייחים. זה נותן אפשרות לחזור למשחק ברגעים קשים.
ה. כל נושא הסקאוטינג.
ולפעמים צריך דור זהב של שחקנים שיש להם קצת יותר מהרגיל. וזה במחוייבות להגיע לכל האימונים וחיבור חברתי ומקצועי של מספר שנים. כל הדברים האלה שיביאו אותנו למצב פסיכולוגי בראש שאנחנו עשינו כל מה שצריך בשביל להתחרות ברמות הגבוהות. וראיתי לזה הוכחות. עם הינשופים הגעתי כמאמן לאליפות אירופה נחות על הנייר, אבל יצאנו באמת בכבוד ובמשחקים חזקים ומעודדים נגד האריות של אירופה.
כיצד אתה רוכש את הידע שלך, וכיצד אתה מתעדכן בהתפתחויות העולמיות?
אני מעודכן בכל מיני אתרים שעוסקים בענף. אני רואה כל אליפות עולם, אירופה, אלופות, בוגרים ונוער. שידורים ישירים ומוקלטים. אני ניזון ושואל שחקנים שהיו בטורנירים באירופה. אני מתקשר לשחקנים מקבוצה יריבה ומזמין אותם לקפה כדי לשמוע מהם מה חוו באירופה. מה הם למדו ואיזה תרגילים הם ראו שמבצעים.
אבל מבחינתי הכי טוב זה להיות במקומות האלה בזמן אמת לחוות ולהתרשם. באליפות העולם האחרונה לסטודנטים בנים ובנות בקזחטאן הייתי מאמן הבנות שנסעו פעם ראשונה לאליפות מהסוג הזה והגעתי וראיתי משחקים ואימונים של כולם ואתה מצלם ורושם ומתעשר בידע. אני חי את זה.
מה הסיבה לדעתך שלמרות שאס״א תל אביב הוא המועדון הכי מסודר בארץ, בכל זאת לא הצלחתם לייצר דומיננטיות ולקחת אליפויות 5-6 שנים ברציפות?
אס"א ינשופי ת"א היו חלוצי ופורצי הדרך בהתנהלות של קבוצה חצי מקצוענית. יש רשימה ארוכה של שחקנים שעברו ועשו מסלול קצר או ארוך דרכנו ולאחר מכן הלכו לדרכם לקבוצות אחרות. הם לקחו את המודל שלנו והתחילו ליישם אותו אצלם בקבוצות החדשות. בעקבות זאת נהיתה תחרות ויריבות על גיוס שחקנים והישארותם למספר שנים.
זה מתחיל מתנאים שנותנים לך את הזיקה למועדון, הערכה של השחקנים, קבלה של סט אימון ומשחק אני מדבר על דברים בסיסיים כמו טריינינג, נעליים, תיק, מתקן ושעות אימון ראויים, צוות מקצועי: מנהל/ת קבוצה, רופא, מאמנים עם יכולות וידע בענף. בזמנו נתנו עבודות וקשרים שהובילו למקומות עבודה מסודרים בבנקים, בעיריות. גם מימנו לימודים וקורסים שונים ואפילו נתנו משכורות ,הוצאות על דלק ועוד.
אחד האתגרים שתמיד היה בעוכרינו היה זה ששחקנים מובילים עברו לאזור מגורים מרוחק שהשפיע על ההגעה שלהם. למעשה, האתגר הגדול שלנו החל כאשר מאמני נבחרת וקבוצות אחרות משכו שחקנים אליהם דרך נסיעות לחו"ל במסגרת טורנירים או תחרויות כי שחקנים תמיד ירצו לשחק ברמה הגבוהה ביותר. יש גם את הנושא החברי כמו נחלת יצחק לדוגמא. כולם גדלו באותה שכונה בגבעתיים והלכו כיחידה אחת.
צריך להבין שבשביל להכין שחקן פוטסל מוגמר לוקח לפחות שנתיים של תהליך ובנייה הדרגתית. הוא צריך לעבור מסלול: ליגה מקומות עבודה, ליגת סטודנטים, ליגת של ההתאחדות, מכביות, נבחרות ישראל השונות משחקי גביע אלופות. ולכן אני מראה מציאות שקרתה לי לא עם שחקן אחד בלבד שעבר. היו לי תקופות שכמעט קבוצה שלמה מאומנת ומוכנה עזבה פתאום ברגע אחד. לכן היום אין כבר קבוצות עם רצפים של 4,5 אליפיות.
ירון שאלה קצת פרובוקטיבית, אתה המאמן הכי מעוטר בליגה, יצרת הכי הרבה שחקני פוטסל, הבאת להישגים הכי גדולים של קבוצה ישראלית באירופה. איך זה שעד היום לא קיבלת את שרביט המאמן של הנבחרת?
שאלת מיליון דולר כולם יודעים ולא עושים כלום כי המשרה הזו עובדת כמו חברת חשמל – ירושה. כמו בהסתדרות של פעם אחד שומר לשני. עד לפני שנה בכלל לא היה וועדות או פיקוח על משרת המאמן. השנה היתה ביקורת על הנושא אז עשו הצגה יפה עם מועמדים והמשיכו בשמור לי אשמור לך.
אני רוצה לציין שלא חייב להיות מאמן עם תארים כמוני בשביל לקבל נבחרת. אבל צריך לעלות מדרגה מדרגה ולקבל ניסיון בבניית קבוצה והתמודדויות שונות ומגוונות מול השחקן והמשחק בשביל להגיע לראש המגדל: להיות שחקן ששיחק את המשחק, להיות עוזר מאמן, ומאמן בקבוצות ובנבחרות השונות כגון מקומות עבודה, סטודנטים, התאחדויות, גביע אלופות, טורנירים ותחרויות. לסיכום יכול להיות שינשופי ת"א הרוויחו והנבחרת הפסידה.
בהמשך לשאלה זו, מה לדעתך החולשות שלך כמאמן?
שאלה טובה, אני מודע לבעיות שלי. אני חברתי יתר על המידה, אני גורם להתרופפות במשמעת מדי פעם. אני לא מקפיד על הגעה, איחורים, ובמשחקים בדקות הראשונות אני צריך לתת לקבוצה לשחק ולשתוק ולא לשדר את המשחק.
בכלל כמה מאמן פוטסל משפיע על המשחק, ולמה?
מאמן יש לו השפעה גדולה בזמן משחק במיוחד שהקבוצה מתקשה או בדקות ומומנטים משתנים. מאמן בעצם נמצא במקום שהוא מתצפת על הנעשה בדופק נמוך ובמקום טוב. הוא רואה ומתרכז בנעשה בשני צידי המגרש נותן טיפים, פתרונות, הכוונה, מנהל את נושא החילופים, התאמות, מזהה שפת גוף אצל שחקנים, מכיוון שממדי המגרש קטנים ובכל שניה או רגע נתון יכולה להיווצר סכנה שתגרום למהלך לגול.
מי השחקן הכי גדול ששיחקת איתו?
שאלה ותשובה מורכבת זה כמו שעושים השוואות בין פלה למסי ומראדונה. לכל תקופה או דור היה מישהו שתמיד ידעת שהוא עילוי, שהוא לבד יכול להשפיע על התוצאה ובמיוחד לעשות את האחרים סביבו טובים יותר, אני מציין שחקנים ששיחקתי איתם באותו קבוצה, לא נגדם, מתחיל מתקופת בראשית עד היום: יהודה מבזק, חיים סירוטקין, צחי ברקול, ליאור כהן, יהודה זיסמן.
מי השחקן הכי גדול שאימנת, חוץ ממני 🙂 ?
מעמדת המאמן אהבתי שחקנים שהיה להם יכולות הגנתיות והתקפיות שוות ובעיקר מוסר עבודה גבוה גם באימונים וגם במשחקים צחי ברקול, יהודה זיסמן ואדם כהן.
מי השחקן הכי מוחמץ לדעתך?
אני חושב שצחי ברקול מוחמץ מאד. לא בארץ, בארץ הוא הצליח. אבל הוא היה צריך לצאת לחו"ל. היה יכול לעשות דברים יפים. בארץ זכור לי שחקן בשם דרור איטח בנוי לתפארת שמאל ימין משיכות, אבל פציעות לא נתנו לו לפרוח בענף, חבל.
מה המשחק הכי זכור לך לטובה כמאמן? וכשחקן?
היו הרבה משחקים לטובה, אבל זכור לי דווקא במשחקי אס"א אילת שהייתי בשני כובעים בו זמנית כמאמן וכשוער וניצחנו בגמר את מכללת נתניה. לאחר השריקה התקשרתי למנהלת הקבוצה ואמרתי לה "שלה הבאנו גביע".
מה רגע השפל שלך כמאמן?
משחק ראשון שלי בתור מאמן באס"א, אנחנו צריכים תיקו כדי לעלות שלב בבתים נגד איזושהי מכללה מב"ש. נשאר בשעון שנייה לסיום המשחק. יש פאול. בדיוק על קו חצי המגרש אלכסונית. כל השחקנים נכנסים לתוך השער. שחקן בשם ניר, עד היום אני זוכר את הרגע העגום הזה, בועט לעירבוביה. הכדור פוגע במישהו ונכנס. ואני שומע ברקע את שעון הצופר לסיום. מזל שהיה חובש באזור!
מה צופן העתיד של הענף הזה?
אני אישית לא רואה עתיד כל עוד לא יהיה שיתוף פעולה ופרוייקט ארצי כמו שעשו עם ענפים אחרים: כדוריד וכדורעף. שינוי וחשיפה והשקעה מכל הגורמים הם שמסוגלים למנף את הענף. ההתאחדות לכדורגל, בתי ספר, קבוצות הכדורגל בדשא ועוד. למרות שלעת עתה משקיעים בנבחרת ישראל בצוות מורחב, 4 מאמנים שהגיעו מהענף ואימונים סדירים, מחנות אימון, משחקי הכנה מול קבוצות מחו"ל.
אבל לא משם יבוא העתיד למרות הרצון הטוב. רק מהילדים וממתקנים ראויים. את בניית הבית מתחילים מהבסיס מהריצפה לא מהגג. אני חושב שצריך למצוא את אלה שלא הצליחו בכדורגל ועדיין צעירים בגיל ויש להם יסודות. צריך להגיע אל ליבם. אפשר גם להגיע למקומות שעדיין יש משחקי רחוב או שכונות או בתי ספר אולי שילוב של אקדמיה כמו נבחרת הנשים בשפיים. לנסות לשלב אותם בלימודים, עבודה, מסגרת בהכרת המשחק. צריך להבין לאן אפשר לשאוף ולהגיע לייצג את המדינה להשמיע הימנונים, לראות מקומות בעולם, תרבויות שונות. ייתכן וזה ימשוך ויגרום לצעירים להגיע.
איזה שחקן הייתה מציע לי לראיין?
תמיר שקול (שקולניק) מכיוון שהוא התחיל בגיל צעיר ועשה את כל המסלול הנדרש בשביל להגיע לשחק בקבוצה מאירופה ולזכות באליפויות במספר קבוצות שונות. והכי חשוב שהוא היחיד שמקבל שכר, הטבות, הוצאות חשמל לקורקינט החשמלי שלו.
