אם בפוליטיקה, שנת המהפך הייתה 1977, בכדורגל הישראלי המהפך הגיע ב-1984. האליפות הראשונה של מכבי חיפה והמקום השני של בית"ר ירושלים, סימלו את הכח העולה בכדורגל הישראלי ב-30 השנים הבאות. שתי קבוצות שעד 1984 זכו פה ושם בגביע, אבל ב-30 השנים שאחרי, יזכו יחד ב-18 אליפויות! חלקן ראש בראש אחת מול השנייה וגם כמה גמרי גביע והגרלות גביע בשלבים אחרים ביניהן, שיצרו מספר משחקים בלתי נשכחים.
באופן טבעי, כל האמור לעיל יצר יריבות גדולה בין הקהל הגדול של שני המועדונים, אבל עם כל ההיסטוריה, היריבות הזו לא יצרה שנאה אמיתית. אין דם רע בין הקבוצות, שנאת התל אביביות משותפת לשתיהן וגם שיתוף הפעולה וחילופי השחקנים בין המועדונים עצמם הפך נרחב למדי בשני הכיוונים. רק מול מכבי חיפה, יכולים אוהדי בית"ר להגיע עד לרכב של יעקב שחר ולקנטר אותו בחביבות "איך זה לקבל שלוש?" ושחר יענה להם בנימוס. אתם מדמיינים מפגש כזה עם בעלי הפועל למשל? גם הקופים הירוקים לא חסר להם, אבל הכל נשאר לרוב במסגרת הנורמליות. זו היריבות הספורטיבית האמיתית שצריכה להוות דוגמא לכל שאר הקבוצות.
ובמחזור הקרוב, יעשה הצדק והמשחק בין הקבוצות שהיה אמור להיות משוחק בטדי לפני שלושה שבועות (בעוד שיתוף פעולה נהדר בין בעלי הקבוצות, הפעם מול ההתאחדות), יגיע לירושלים בלי רדיוסים. איזו פתיחה לפלייאוף העליון.
מבחינה מקצועית, אין לשתי הקבוצות מה להסתיר. בית"ר ניצחה בסמי עופר קבוצה המומה עם פתיחת עונה עלובה, הפסידה לקבוצה שונה לגמרי שרצתה יותר בסיבוב ח' של הגביע והשפילה במושבה עם שכטר שרצה כל כך להוכיח. למשחק הזה בית"ר תעלה ללא אלעד גבאי, עוד חיפאי, ואולי ללא אצילי. מה שמשאיר את קרב בני העשרים-קלטינס מול נטע לביא לדבר המעניין. 30 אלף בטדי, ולמרות שחשיבות של ממש אין למשחק הזה, אני כבר לא יכול לחכות לו. זה הכדורגל האמיתי.
