מקובל לחשוב שיהודים לא נועדו לספורט, הם נועדו לנהל ספורט. בעיקר מפני שלמעט דוגמאות בודדות בהיסטוריה, הספורטאים היהודים לא השאירו חותם מרשים ועוד פחות מהם הספורטאים הישראלים. טענה זו הופרכה מספר פעמים וארצה לציין את הפרק המצוין של הפודקאסט "עושים ספורט-קאסט" של בן מיטלמן – עושים ספורט-קאסט הספורטאים היהודים שעושה עבודה נהדרת.
רציתי להוסיף להפרכה זו ולספר על ספורטאית-על יהודיה שנעלמה מעל במת ההיסטוריה. זה לא מדויק, היא לא ממש נשכחה. נהפוכו, בארצה, פולין, היא אהובה ומפורסמת ואף כיהנה כנשיאת איגוד האתלטיקה הפולני במשך שניים-עשר שנים. יהודיותה נשכחה. מעטים מאד יודעים שאירנה שווינסקה הייתה גם יהודיה. היא נפטרה ב-29 ביוני 2018 מסרטן מה שהוביל אותי לכתוב כתבה זו.
היא אמנם הונצחה ב-1981 ב’יד לאיש הספורט היהודי’ במכון וינגייט בישראל, מוזיאון המנציח ספורטאים יהודים שזכו להישגים יוצאי דופן, אך מעולם לא הגיעה לקבל את התואר. ב-31 ביולי 2005, סבתא שלי עמדה בשורה אחת עם גדולי הספורטאים היהודים בטקס מרשים במכון וינגייט לכבוד "הספורטאי היהודי". אתם אמנם לא מכירים את סבתא שלי, אבל במבט חטוף, מפאת גובהה (147 סנטימטר) והאתלטיות שלה (גיבנת קלה ורגליים מעוקמות, מזכרת מהימים הקשים שם), קשה יהיה לכם להתבלבל ולחשוב שהיא היתה אי פעם ספורטאית. אם הכנת קולסקלעך, שניצל ואהבה לנכדים היו ספורט אולימפי, אז אין ספק שמעמד זה היה מתקבל בהבנה מסוימת. אבל כיוון שלא כך הדבר, ארצה לספר לכם איך הכל התחיל.
סבתא שלי ניצולת גטו ורשה, שרדה את השואה לאחר שאיבדה את כל משפחתה למעט את אחותה (שנפטרה מספר שנים לאחר המלחמה משברון לב) ובן דוד שברח לרוסיה וכיום גר בצרפת. אבל במרוצת השנים הסתבר שהיה דוד נוסף שברח לאוקראינה בראשית המלחמה. אותו דוד התחתן לאחר המלחמה מחדש עם בחורה אוקראינית יהודיה ובשנת 1946 נולדה להם ילדה. לאחר שלוש שנים הם היגרו שוב מברה"מ חזרה לורשה ואירנה קירשנשטיין (לימים שוויסנקה) גדלה כפולניה תחת המשטר הקומוניסטי. את נעוריה העבירה אירנה יותר במגרשי המרוצים מאשר בבית הכנסת. למעשה, מעולם לא הייתה בבית הכנסת. פולין שלאחר המלחמה ותחת המשטר הקומוניסטי כמעט ולא איפשרה חיים יהודיים, בטח לא לכאלו שהיהדות לא הייתה בלשד עצמותיהם.
אירנה הייתה אתלטית מוכשרת מאין כמותה. היא שלטה בעולם הריצות הקצרות ל-100 מטר, 200 מטר ו400 מטר בשנות ה-60 וה-70 וזכתה לכינוי המלכה של מלכת הספורט – האתלטיקה. את תחילת דרכה עשתה במשחקים האולימפיים באולימפיאדת טוקיו 1964 וזכתה שם במדליות כסף בקפיצה למרחק ובריצת 200 מטר ובמדליית זהב בריצת השליחות 100X4 במדי נבחרת פולין שגברה על נבחרת ארצות הברית וקבעה שיא עולמי 43.69 שניות. ב-1965 שברה את השיאים העולמיים בריצות ל-100 ו-200 מטר ובאליפות אירופה באתלטיקה, שהייתה ב-1966 בבודפשט, זכתה בשלוש מדליות זהב.
הקריירה שלה המשיכה להמריא ובמקסיקו 1968 זכתה שווינסקה במדליית זהב בריצת 200 מטר תוך שהיא קובעת שיא עולמי 22.58 שניות. במרוץ זה אירנה הגיעה לישורת האחרונה כאשר היא במקום ה6 ואז פתחה מבערים, מזכירה את יוסיין בולט, ועקפה את כל מתחרותיה בראשן האוסטרלית ריילין בויל מחזיקת הזהב ב100 מטר והאמריקאית ואיומיה טיוס.
סרטון תקציר הקריירה של אירנה שווינסקה
אך לא הכל היה ורוד באולימפיאדה בלתי נשכחת זו. אירנה הייתה זו שהפילה את המקל במירוץ השליחות 100X4 ובכך גרמה לפסילת הנבחרת הפולנית – כזכור המחזיקה בתואר האלופה האולימפית. לאולימפיאדת מינכן 1972, הידועה לשמצה, היא הגיעה לאחר לידתה של בנה הראשון וזכתה "רק" במדליית ארד בריצה ל-200 מ’. מלכת האתלטיקה חזרה להתאמן במרץ וב-1974, במסגרת אליפות אירופה בפוטסדאם, קבעה שיא עולמי בריצת 200 מטר 22.21 שניות. אותה שנה הייתה חלומית מבחינת אירנה כאשר ביוני 1974 היא שיפרה את השיא העולמי בריצת 400 מטר בשתי מאיות השנייה 49.75 שניות והפכה בכך לאישה השנייה שירדה מגבול 50 השניות בריצה זו.
באולימפיאדת מונטריאול 1976 זכתה במדליית זהב נוספת בריצה ל400 מטר וגם קבעה שיא עולמי חדש נוסף 49.28 שניות. בתחרות גביע העולם באתלטיקה (הגביע הבין-יבשתי באתלטיקה) שנערכה בדיסלדורף, מערב גרמניה בשנת 1977, כנציגת אירופה היא זכתה במדליית זהב בריצת 400 מטר לאחר סיומת מרשימה בתוצאה של 49.52 שניות, לפני מריטה קוך ממזרח גרמניה שהובילה במרבית הריצה 49.76 שניות. הקריירה שלה הסתיימה באולימפיאדת מוסקבה 1980 כאשר נפצעה ונפסלה בשלב חצי הגמר.
בסך הכל, בין השנים 1964 ו-1980, השתתפה בחמש אולימפיאדות וזכתה בשבע מדליות, מתוכן, שלוש מדליות זהב. שברה שש פעמים את השיא העולמי והייתה לאישה הראשונה שהחזיקה בשיאי העולם בריצות ל-100 מטר, 200 מטר ו-400 מטר. היא זכתה גם ב-13 מדליות באליפות אירופה באתלטיקה, מתוכן, חמש מדליות זהב. שם משפחתה שונה לאחר נישואיה למאמנה יאנוש שווינסק בשנת 1967. ומכאן שמה שווינסקה. לאחר פרישתה מונתה לנשיאת איגוד האתלטיקה הפולני וחברת הועד האולימפי. בכל פעם שספורטאי פולני היה זוכה בזהב הייתה זו אירנה שעונדת בגאווה לו או לה מדלית זהב על הצוואר. היא גם הייתה האישה השלישית בהיסטוריה שמונתה לתפקיד בועד האתלטיקה העולמי IAAF.
אירנה ככל הנראה מעולם לא רצתה קשר עם ישראל, למרות שהגיעה בשנת 2010 לכנס ספורטאיות בתל אביב. והיא מעולם לא הבליטה, יותר נכון הסתירה, את יהדותה. אינני שופט אותה כלל. לא פשוטים הם חייו של יהודי בפולין של שנות ה-60 וה-70 ואף כיום. אז כך יצא כי מכיוון שאירנה לא הגיעה לטקס, סבתא שלי, פלה קליינר- קירשנשטיין, על כל 147 הסנטימטרים שלה, שמאז 1945 לא רצה יותר מ-100 במצטבר, עומדת על הפודיום בווינגייט, לצדם של מרק ספיץ, טל ברודי, גל פרידמן ועוד. ומקבלת פרס ששמור רק לגדולים מכולם.
מכון וינגייט עשה ניסיון נואש אחרון וביקש שנסייע לו לשכנע את אירנה לבוא לטקס. וכך היה. בשנת 2004 השתחררתי מצהל והחלטתי לקחת את סבתא שלי לטיול שורשים. בתיכון התעקשתי שאינני מעוניין להצטרף לעמיתיי מבית הספר למסע לפולין, זה היה נראה לי קצת כמו אוקסימורון. עבדתי במשך שנה שלמה ובמאי 2005 יצאנו אבי, אחי, דודתי, סבתי ואני למסע מרגש במיוחד בפולין. אבי ודודתי עשו מאמצים כבירים לנסות וליצור קשר עם אירנה. לבסוף המאמצים קטפו את הפירות וקיבלנו אישור שאירנה תסכים להיפגש איתנו לחצי שעה בבית המלון שלנו בורשה. סבתי התרגשה ולא ישנה כל הלילה שלפני, היא מאד חששה מהמפגש. מה היא תגיד לאירנה? כיצד היא תגיב? האם הן תתחבקנה? האם היא תבכה על אובדן השנים? הרי היא מעולם לא פגשה אותה וגם בקושי ידעה על קיומה, אבל בכל זאת היא האדם השני והאחרון נצר למשפחתה מהמולדת האהובה, אך הבוגדנית.
אבל אירנה פתרה לה את כל הלבטים. היא נכנסה לחדר בממלכתיות מרשימה ובשמלה ורודה ומלכותית, גבוהה ואתלטית למרות גילה המופלג. רק על פניה ניתן היה לראות את השנים שעברו. עיניהם של כל באי המלון ועובדיו היו נעוצות בה. וגם בנו בסוג של תמיהה מהולה בקנאה.
הקרירות בחדר יכולה הייתה להקפיא דיונת חול בנגב. אני כבר לא זוכר על מה דיברנו, אבל אני זוכר שזה היה ממש סתמי ובטח לא מרגש. בסוף הפגישה הקצרה הגשנו לה דגל ישראל חתום על ידי כולנו. לפתע יכולותיה האתלטיות של אירנה באו לידי ביטוי. במהירות היא העלימה את הדגל בתיקה אמרה שלום, לחצה יד ונעלמה כלא הייתה. האם הזזנו משהו בליבה? האם באותו לילה כששכבה על מיטתה חשבה על משפחתה בארץ הקודש? את זה אני לא יודע. אני רק יודע שסבתא שלי אמרה "נו שוין, בואו נלך לאכול פירוגי".
