קראתי פעם באחד האתרים שיש אחת שכל מה שהיא עושה הוא לטייל בעולם, ולהעלות לאינסטגרם (או טוויטר או משהו) תמונות של ישבנה, כל פעם בלוקיישן אחר. כמובן שלחצתי על הקישור המצורף (בשביל חבר כמובן. אותי לא יתפשו בקליק בייט זול כזה) ואכן, המראה היה מלבב. פעם ישבן באיזה חוף בדרום אמריקה, ופעם הוא חולש על פסגות הרים מושלגים כלשהם. אני זוכר שבעודי מבצע את עבודת המחקר (בשביל חבר כמובן), חשבתי שמעניין אם אנשים בכלל טורחים לחשוב על המקום, או שאחוריה, הלא מכוערים בכלל, של הבחורה מביאים אותם לידי סיפוקם…
ולמה אני מפריע לכם באמצע המונדיאל עם הרהורים, שהמשותף להם ולכדורגל הוא כמו המשותף בין ישראל וגביע העולם? ובכן, מי שעלה בידו לצפות באולפן שידורי המונדיאל של "כאן", יכול היה בנקל להבחין ב"כתבת השטח" שמסיירת בין לוקיישנים שונים ו"מראיינת" אוהדי נבחרות שבניגוד אלינו – כן משחקות במונדיאל. בעוד אני צופה בהתפעמות באושיה הנ"ל, מחייכת יפה למצלמה, אני מקבל פלאשבקים לזו עם הישבן. לא, זאת מהטלוויזיה לבושה הרבה יותר קונסרבטיבי. פשוט, עולה בי כל פעם השאלה – למה? למה היא שם?
דוגמא: במחצית המשחק בין אנגליה לפנמה (התוצאה בזמן הפריצה: 5-0 לאנגלים), מעבירים את השידור למראיינת עם החיוך והמקרופון, והיא נמצאת במעוז האוהדים של פנמה בתל אביב, יחד עם השגרירה. היא כמובן שואלת את הנציגה הרשמית של פנמה בישראל "מה ניש?" (פרפראזה שלי) ובעוד שהשגרירה מפליאה, עם תשובה מרתקת, עניינית ומאירת עינים – בעברית מעולה, החיוך של החייכנית נחלש, היא מנידה ראשה בחוסר סבלנות מופגן, והמאמץ העילאי להשאיר את המיקרופון קרוב לפיה של המרואיינת שלה ניכר היטב.
שפת הגוף של ה"מראיינת" משדרת: "יא אללה, מה נפלת עלי עם התשובה הזו, יו, איזו חופרת זו? באמאשלי, תנוחי…"
חבל. כי לשגרירה היה משהו מעניין לומר. מי שהצליח להתרכז בתשובתה יכול היה להבין, שבפנמה, הספורט הלאומי הוא בכלל בייסבול, ורק בעשורים האחרונים ישנו מאמץ לקדם את הכדורגל כמקצועני. אבל כמובן שאת כל זה, ידעה המראיינת שלנו, וההזדמנות לערוך דיון קצר בנושא התפספסה בגלל שהמרואיינת הכבדה הזו לא רצתה לשתף פעולה עם רמת הפרשנות המקומית, שכפי שנדון בהמשך, מסתכמת בצחוקים של החבר'ה בסלון.
עוד דוגמית מייצגת: מראיינים אדם ומציגים אותו כמומחה לענייני ארגנטינה. הבנאדם דיבר יפה, רהוט, מנומק, מפורט. בסוף דבריו (יש לזקוף לזכותה שלו, היא כן נתנה לדבר בלי לחץ פיזי מתון) חוזרים אל החיוך והמיקרופון, ולסיכום הראיון היא אומרת משהו כמו: "אז…. כן, אה… בסדר…. ונחזור אליך מוקי\שלום\בחור חמוד"…
ובאולפן, מה קורה? יושבים להם מגיש "מאגניב" תורן, יחד עם מאמן מוערך (יותר או פחות), פרשן (ראו ערך: לוונטל) ועוד מאמן\שחקן\אישיות כדורגל. פעם הם מצחקקים כשאחד מהם מבטא שם של שחקן דרום קוריאני, ופעם מלהגים על כל מיני שטויות ובעיקר – בעיקר לא באמת מתדיינים במה שחשוב. יושב טל בנין, בסבלנות לא אופיינית ומחכה להוציא מילה, אבל גיא לוי\רן בן שמעון\ניר קלינגר עסוקים בלקטוע (לא פעם עם חיוך מתנשא) את לוונטל כשהנ"ל מנסה בנאיביות מקסימה, לתת איזה נתון סטטיסטי מעניין, או דיעה של מעבר לסתם "אלה צריכים לשחק קדימה" (רמת הפרשנות המקומית). וכך יוצא שמתוך כ 7 דקות אולפן בין מחצית אחת למשניה, בנין מסתפק ב"כן". אה, עכשיו באמת ברור למה ארגנטינה מתקשה להבקיע.
Credit to "FIFA World Cup" Facebook page
אני צופה לא מעט בשידורים מקומיים במקסיקו, או שידורים בריטיים. אצל המקסיקנים בדרך כלל מסתפקים בפרשן אחד שמנהל דיאלוג מסודר עם המנחה. אם זה חריסטו סטוייצ'קוב, או קרלו אנצ'לוטי, המנחה שואל אותו לדעתו ו…(כולם לעשות פרצוף מופתע) נותן לו לענות! וואו, מדהים. בשידורים הבריטיים יש יותר אורחים, כולל דעתניים מאוד כרוי קין, וגארי נוויל, ולצידם דמויות כמו פטריס אברה ו\או הנריק לארסון. והפלא ופלא, גם שם עולה שאלה, וכל אחד בתורו ובסגנונו, נותן את תשובתו ופרשנותו ונחשו מה קורה בסוף? לא צריך שאף אחד "ינצח" בדיון. הפרשנויות ניתנו ומכאן השיקול נשאר בידי הצופה. האם הוא מסכים עם קין? עם אברה? משאירים לו את ההחלטה.
אבל מה שחשוב הוא שבניגוד לבלגן המקומי (אפילו אם זה לא ברמת יציע הברקופירה), כשמנהלים אולפן, פחות על דאחקות ודוגמניות חסרות נימוס, ויותר על דיון תמציתי, אפשר לקחת איתנו למחצית השניה קצת מידע ודיעות איתן אפשר להתייחס למשחק. ונכון, יש מקום לצבע. זוהי חגיגה של פעם בארבע שנים. אז יוצאים לדקותיים שלוש מהאולפן, עושים משהו שמכבד את המעמד וחוזרים.
את הדאחקות אפשר בהחלט להשאיר לנו בסלון. באחריות, זה גם הרבה יותר מצחיק.
לא יודע מה אתכם – ואתם יותר ממוזמנים לומר לי ממש כאן – אבל לי השידור הזה צורם.
