זה היה אמור להיות השבוע של ירושלים. שלוש משימות היו לבן זקן השבוע – לא להיגרר להארכה מול קרית שמונה, לא להשתמש בשכטר ולהגיע מוכן ומרוכז למשחק העונה בטרנר. בשתיים מהם עמד בצורה מלאה.
אין אוהד בית"ר שהיה בסמי עופר ביום ראשון ולא הרגיש את השינוי באוויר. כמה שלא דיברו על האפשרות של בית"ר לתארים, היינו צנועים ותמיד הסתכלנו על מי שמעלינו. ביום ראשון זה התפרץ. בית"ר בדרך לתואר אחד לפחות. "שבחי ירושלים", קלאסיקה שלוותה את הקבוצה בשנים היפות שלה ומשום מה נעלמה מהיציעים בשנים האחרונות, חזרה ובגדול. אפילו ההתאחדות דאגה להשמיע אותו ברמקולים אחרי המשחק והחגיגות והאופוריה היו בהתאם.
ואז הגיע יום רביעי. התבוסה של מכבי ביום שלישי ושל הפועל חיפה ממש לפני המשחק בטרנר, היו אמורים רק להגביר את המוטיבציה הירושלמית. בית"ר עלתה מוכת פצועים מול באר שבע מוכת פצועים משלה. מוכנה להסתכל לב"ש בלבן של העיניים, הכל פתוח וכל השפנים ידועים. אבל לבכר היה שפן אחד יותר. איש לא ציפה להופעה מזהירה כזו, דווקא מניב זריהן.
וכשהמזל הולך עם צד אחד, הוא עוזב מהר מאד את הצד השני. פנדל שלא נשרק, שחקן שכובש בלי הפסקה מחמיץ פעמיים מחמישה מטרים, ודווקא באר שבע עם ניצול מצבים מקסימלי, מציבה אמירה מאד ברורה. הדרך לאליפות עוברת במגרש בבאר שבע. לא משחק גדול שלה, אבל עם רוב המשחק ללא נוואקמה, היא הוכיחה מי הטובה יותר כרגע.
וכעת נותר רק לראות אם בית"ר מסוגלת להתאושש. שלא יהיו ספקות, שום דבר לא גמור. סילבסטר לא יחמיץ ככה כל שבוע, שכטר יחזור, ורד לאט לאט נראה טוב יותר וקונט, שחסר מאד גם הוא, יחזור. ניצחון של מכבי על ב"ש ושל בית"ר על בני יהודה במחזור הבא, הוא תסריט מאד ריאלי והופ המצב חוזר לקדמותו. באר שבע צריכה להגיע לטדי עדיין וגם נתניה ובני יהודה הם לא נקודות בטוחות לאף אחד. שלא לדבר על הפועל חיפה.
אבל התחושה של האוהד היא שהצדק באיזשהו מקום, נעשה. באר שבע ראוייה למקום בו היא נמצאת ובית"ר עוד בעמדה מצוינת לתואר אחר. השתיים האלה כנראה ילוו אותנו עד סוף החודש הבא, אבל זה לא יהיה הימור מסוכן מדי לקבוע כי בסופו של דבר תואר אחד יהיה אדום והשני צהוב.
