הרבה דברים עוברים בראש אחרי עוד הפסד של מכבי חיפה למכבי תל-אביב. כשהפלייאוף העליון הופך, כמו כמעט בכל עונה, למעין סיוט טרום-קיץ (השנה כנראה סיוט תוך-קיץ) שנמתח ורק מחכים לסיומו.יותר מהכל, אצלי לפחות, יושב דבר אחד: ניצחון אחד ב-27 משחקי הליגה האחרונים מול היריבה הכי גדולה שלנו.
יותר מפריע מהאליפות שלא נזכה בה.
יותר מפער 12 הנקודות שנוצר לו תוך כמה ימים. יותר מאוטוטו 9 שנים בלי אליפות. יותר מתהיות על האם התקדמנו העונה, האם זו עונה מוצלחת או לא, איך לחלק את האשמה בתוך המשוואה של שחר-בלבול-שחקנים. יותר ממפגשי הגביע שאולי ככה טיפה משפרים את המאזן, אבל בשביל מי שלא ממש מעניין אותו גביע, הם אפילו לא חולפים בראש כשמנסים לסדר את המחשבות.
לפני תחילת העונה, וגם הזכרתי את זה בפודקסט שהשתתפתי בו, שמתי לי בראש איזה רף מסויים מה יגדיר עונה מוצלחת או לא. 70 נקודות. למה? היה נראה לי שלהחליף 4 הפסדים מהעונה הקודמת ב-4 נצחונות בעונה הזו יתן רושם של התקדמות, אמיתית. כרגע מכבי חיפה על 58, עם 8 משחקים עד הסוף, כולל עוד אחד מול מכבי ת"א. לפני שהפלייאוף התחיל לחשוב שלא נגיע לרף הזה לא עבר לי בראש. עכשיו? מי יודע. אחרי ההפסדים לשתי התל אביביות, מכבי חיפה עומדת על 1.22 נקודות למשחק בפלייאוף העליון מאז 2013. לא מעודד.
אבל עונה צריכה להימדד גם בסוג של קונטקסט מסויים וביחס לעוד דברים, לא רק בתוך ואקום. הציפיות והתקוות שלי מתחילת העונה היו כאלה: מכבי תל אביב תיקח אליפות. אני רק רוצה להרגיש טיפה חלק ממרוץ אליפות לאורך רוב הדרך. אבל בטבע האנושי תמיד יש חמדנות לעוד כשהאופציות מונחות על השולחן. והיו כאלה, בין אם במפגשים הישירים בין הקבוצות (פחות בשלישי, יותר בקודמים) ובין אם בכל מיני נקודות מפתח בעונה הזו, שבהן מכבי חיפה הקפידה בעקביות לבעוט בדלי.
לא קרובים. לא מספיק.
כמה מכבי חיפה הייתה קרובה לקחת נקודות ממכבי תל אביב בשלושת המשחקים ביניהן? תלוי את מי שואלים ובאיזו פלטפורמה. בסופו של דבר, שלושה משחקים, שלושה נצחונות, שרובם מתנהלים בדיוק על פי החליל של מכבי ת"א. נוקאאוט. המאזן מול שאר הליגה (שגם הוא כבר לא נוטה לטובת חיפה אחרי ההפסד להפועל) לא באמת משנה כשאחת הקבוצות ממש מעל הליגה והשנייה רק רוב הזמן, וגם לא בכזה פער.
האליפות, מתי שהיא לא תגיע שוב, לא חייבת לעבור דרך הכנעת מחזיקת התואר היוצאת או היריבה הגדולה. אבל זה יהיה נחמד אם כן. במשחק הראשון של מכבי חיפה מול מכבי תל אביב העונה הרגשתי שלראשונה מזה הרבה זמן, הקבוצה הגיעה כשהיא לא מפחדת להסתכל בלבן של העיניים של הצהובים. זה אולי מעיד על הנפילה שחווינו כמועדון וכיריבים בכמעט עשור האחרון – היו לא מעט משחקים שהתחושה הייתה שצריך לבוא, להוריד את הראש, לחטוף כמה שפחות ולעבור הלאה. אז זה השתנה העונה. אבל להפסיד בלי לפחד זה עדיין להפסיד, וזה לא בדיוק משהו מעודד קדימה.
המילים פה נכתבות לא כדי לנתח לעומק בעיה שכבר נותחה מכל כיוון. מכבי חיפה פשוט פחות טובה כרגע מהאלופה שבדרך, פחות או יותר בכל חוליה במועדון. הן גם לא נכתבות כדי למצוא פתרון. הן באות כסוג של הלקאה עצמית על עוד אזכור ליריבה שאנחנו לא כל כך מצליחים לצמצם את הפער ממנה. הלקאה עצמית שבאה מתוך מלנכוליה, שכל פעם מפתיעה אותי מחדש.
כשאתה תופס מעצמך כריאליסט, אתה אמור להיות פחות חשוף לתנודות הרגשיות שמביא איתו הכדורגל. אבל כשהמציאות מכה בך בפנים פעמיים תוך שבוע, חומות הריאליזם ותחושת ה"ידעתי שלא ניקח אליפות בכל מקרה" מפנות מקום ליאוש מהגוון הכדורגלני, ותהיות על מתי שוב נהיה עם ידינו על העליונה ביריבות הזו. תקווה ואופטימיות יבואו אח"כ. היום? היום זה זמן להרגיש מבואס.
