אהבה על הדשא (קדחת המגרש)
ניק הורנבי, הוצאת עגור 1992.
אינני יודע אם ניק הורנבי התכוון ש "Fever Pitch" שכתב, יקבל מעמד כל כך קנוני לאורך השנים, אבל אני די משוכנע שהוא לא מופתע. הורנבי ניסה בסה"כ להתבונן מהצד על האובססיה שלו, לכתוב ספר על מה זה להיות אוהד כדורגל. על כיצד השפיע הכדורגל על חייו שלו עצמו. יצא לו טקסט אדיר, קנוני, פילוסופי, אנושי ואוהב עד דמעות. "מה היא מבינה?", זעק הבן לאורי זוהר במערכון המיתולוגי של לול על אוהדי הכדורגל. אם היה לה אז את הורנבי, הייתה מבינה. כי לא צריך להיות אוהד כדי לקרוא ולהבין את הספר הזה.
הספר הוא אוטוביוגרפיה של הורנבי מיום שנדבק בחיידק הכדורגל בכלל וארסנל בפרט ב-1968 ובמשך 23 השנים שלאחריהם. כל פרק, כל נקודת ציון, מתחילים במשחק. ליגה, גביע, נבחרת, קבוצת האוניברסיטה, כל מה שאוהד יכול להזדהות איתו. האכזבות (ולארסנל של שנות ה-70 היו לא מעט), האשליות, הציפיות, ההשלמות. החיים בצל אי ההישגים ושיאו של הספר, שער האליפות הבלתי ייאמן של מייקל תומאס, בשניות האחרונות של עונת 1989.
הורנבי הוא אוהד שרוף. אמיתי. טוטאלי. כל החיים שלו סובבים סביב הייבורי (כן, פעם לא היה אצטדיון האמירויות). כל נושא בעולם וכל חייו קשורים לארסנל. רק אנגלי יכול לכתוב ספר כזה. גם אוהדים מהמניין, פחות טוטאלים ממנו, יזדהו עם לא מעט מהאפיזודות בספר. זה התנ"ך של אוהדי הכדורגל, המניפסט של האוהדים, ספר שלא רק קוראים אלא מציגים בגאון בספרייה, שמביע אמירה שבבית זה חי אוהד כדורגל. ספר שדתיים יציבו לצד המחזורים והש"ס וחילונים לצד הספרים החשובים להם באמת.
כי מערכת היחסים של אוהד עם קבוצתו, היא לרוב הארוכה ביותר בחייו. כי איתה הוא תמיד ירגיש בבית והיא לעולם לא תזרוק אותו. היא תאכזב אותו לרוב, אבל כשיגיע רגע האושר, הוא לא יישכח לעולם.
