בימים שקדמו למשחק הליגה של מכבי תל אביב ובית"ר ירושלים במחזור האחרון, שמעתי המון לחשושים. בין הקולות המוזרים שהתגנבו לאוזניי היו בין השאר המילים "בית'ר מנצחים". אז יכול להיות שזה מנגנון הדיפת המנחוסים המשוכלל שפיתחתי שגרם לי לנער מעליי כל אמירה שכזאת, אולי זאת גם המחשבה האמיתית שאין באמת סיכוי. אבל בינינו, לפני כל משחק יש תקווה. תקראו לזה טמטום, תקראו לזה עיוורון. אנחנו צועקים בקול שאין מצב שננצח, אבל אף אחד לא מודה שבפנים בפנים, בשקט, היום זה יקרה. או שלא…
מופתעת לא הייתי. אם בתחילת העונה עוד בעטתי בדברים (לא שברתי אף כיסא, למזלי אני לא כזאת חזקה), צעקתי, התעצבנתי, ובעיקר התבאסתי – אז עכשיו המצב קצת שונה. אני מצליחה לפתוח את דלת הכניסה לבית ולהישיר מבט לאמא שלי שיושבת בספה בסלון. כשהיא שואלת מה שלומי ואיך אני מרגישה, ומחכה שאבכה על כמה מיותר היה ללכת, אני פשוט עונה שהיה בסדר ומחייכת. זאת הרמה של ההתרגלות שלי למצב. זה בוער, אבל זה שגרתי.
כשאין נקודות, וכל כך הרבה זמן שאין שערים, השעמום מכריח אותך לחפש דברים. זה כבר כמה שבועות שלא קפצתי מאושר בגול וחודש שלם שלא חגגנו ניצחון. אז לא, לא אבוא להתבכיין לכם על מר גורלי. כפי שאמרתי בעבר, אני הכנסתי את עצמי לבוץ הזה. יכולתי כילדה לבחור לראות טלנובלות ספרדיות ולרכוש שפה, אבל בחרתי להיגרר אחרי אבא שלי והאחים ולראות כדורגל. סטופידה.
אז בין העזיבות המעציבות של החלון (סילבסטר, אני אתגעגע), ובין אי מימוש החלון להעברות שיפתרו לנו את כל הבעיות (ברגע שחן עזרא יגיע, אני מבטיחה לשתוק חודשיים לפחות), ניסיתי למצוא כמה נקודות נחמה בקבוצה המדשדשת שלי. זה לא היה קל, ולא הצלחתי למצוא הרבה בכלל. אבל הנה מה שהצלחתי לגרד:
משה חוגג – אפשר לדבר הרבה על מה עשה משה חוגג בחצי השנה שהוא כאן. מקצועית הקבוצה לא מתפקדת ויכול להיות שבצורה כזו או אחרת גם חוגג אחראי לזה. מהצד השני, הקהל מת עליו, וגם במצבה הנוכחי, אפשר לראות תגובות יחסית מאופקות של האוהדים. ההחלפה של חברת ההלבשה, השקת כרטיס המועדון, שינוי במחלקות הנוער ובכלל אנרגיות השינוי שהכניס חוגג, עוזרות לראש להישאר קצת מעל המים.
ההגנה התייצבה – כשיש לנו התקפה ואין הגנה אנחנו בוכים שצריך לסדר את ההגנה גם אם לא נכבוש. כשיש הגנה טובה אנחנו אומרים ההפך. אז עד שיגיע המצב האידאלי ששני הקצוות האלו פועלים יחד, אפשר להחמיא קצת להגנה. בראש ובראשונה: איתמר ניצן.
היו לניצן לא מעט תהפוכות העונה. התחיל קשה, לאחר מכן גורש הגיע ותפס את מקומו. עכשיו כשגורש נופש על הספסל ניצן מוכיח לכולם שהוא שווה את החולצה שהוא לובש. אי אפשר להאשים אותו בחלק מהספיגות כי חלקן בלתי נמנעות, אבל למרות הלחצים מסביב והערעור על המקום שלו בדמות ההחתמה של שטקוס דווקא אחרי ההתייצבות שלו בעמדה, ניצן ממשיך להראות שהוא עוגן ושיש על מי לסמוך.
אם כבר הגנה, כמה כיף לראות את אור זהבי. כבר הרבה זמן שהנוער לא ייצר שחקן יציב. נכון, גם לו יש גליצ'ים פה ושם (סליחה), אבל בסך הכללי כולנו אכלנו את הכובע.
הקהל נרגע – אין גזענות ויש עידוד לא משנה מה קורה על הדשא. גם כשהתוצאות מאכזבות והמשחקים פשוט בלתי נסבלים, הקהל ממשיך להגיע לאצטדיונים. אותי זה מרגש. בכלל, יש תחושה שהאוהדים השנה מצליחים לספוג את המצב הקשה הזה ולא לאבד את העשתונות. יכול להיות שזו ההבנה האמיתית שחוגג הגיע לקבוצה מפורקת וייקח זמן לסדר את הבלאגן. ובכל זאת, מגיעה להם תעודת הצטיינות בסבלנות יתרה.
יהיה בסדר – גם אני שונאת את צמד המילים האלה. אבל אחרי הכל זאת עונת התאקלמות. גם ראשי המועדון לא מכוונים גבוה והצהירו בעצמם שהתכניות לחלון ההעברות בהקפאה כי מה שיש יספיק כדי לשרוד. אפשר להתווכח על זה, אפשר להתעצבן, אפשר פשוט לקבל את זה.
ומה אני מאחלת? רק לא להיקלע למאבקי תחתית. בעונה שעברה יצאה לי הנשמה מהלחץ בראש הטבלה. מאבקי ירידה יגמרו לי את הלב סופית. בשביל הבריאות שלנו, של כולנו, תעשו טובה ותתעוררו. יש לכם עד העונה הבאה, שם אני כבר מקווה שיחזרו לי התקפי הלב והמתחים מהצד הנכון של הטבלה. ויאללה… לכסח את אשדוד. אלה משחקי העונה שלנו מעכשיו.
