ביקשנו מכותבי "הזווית" לכתוב על השחקן הראשון אותו העריצו ושבזכותו התחילה או התחזקה האהבה שלהם לספורט
בתור ילד, אני זוכר כמה שחקנים שהיו בשבילי גיבורי ילדות. היו אגדות מקומיות שהערצתי כמו עודד קטש, שבגללו נרשמתי לחוג הכדורסל בבית הספר היסודי. היה גם את אישטוון פישונט, שהפך אותי לאוהד הפועל תל אביב. בעולם אלו היו אלה דיוויד בקהאם, כשעוד היה גם שחקן ענק ולא רק דוגמן וכוכב קולנוע, לצד הסמל של ריאל מדריד – ראול.
הסיבה שאף אחד מהם לא עורר בי הערצה עמוקה יותר מהאחר, מעידה שכנראה זה לא היה הדבר האמיתי. כמו באהבה, לרוב זה לוקח כמה מערכות יחסים עד שמוצאים את הקשר הנכון. הניצנים לדבר האמיתי היו אי שם במונדיאל 98. כבר כילד בן 8, היה לי אנטגוניזם כלפי הקבוצה שכולם אוהדים. באותו מונדיאל, הנבחרת של הטרמפיסטים הייתה ברזיל, בשורותיה שיחק השחקן הטוב בעולם בזמנו, רונאלדו. הייתה תמיכה עזה בארץ וברחבי העולם בנבחרת מדרום אמריקה. אבל את עיניי כבש שחקן אחר, שאפילו בנבחרת שלו לא היה לכינור ראשון. קראו לו תיירי הנרי. אך אז עוד לא הפנמתי את גדולתו.
עם השנים תיירי הנרי הפך לאחד מגדולי החלוצים בכל הזמנים. הוא סימל יותר מכולם את המהפכה של ארסנל, ממועדון שזוהה עם כדורגל הגנתי, לקבוצת כדורגל התקפית ומלאה בתשוקה. אלו היו שנים בהן כל הקבוצות שאפו לשחק את הכדורגל האטרקטיבי של ארסנל. על אף שארסנל הייתה קבוצה שכיף לצפות בה ובניגוד להיום גם הייתה לוקחת תארים, לא הפכתי לאוהד שלה. התחברתי הרבה יותר לאימפריה האדומה כאן בישראל, לריאל מדריד של ראול והכוכבים הגדולים וגם למילאן, בעיקר משום שאבא שלי הביא לי צעיף שלהם באחת מנסיעותיו לחו"ל. ארסנל לא נכנסה לי ללב, אלא הייתה יותר כמו ציור יפה שמהנה להתבונן בו. אבל החלוץ שלה נכנס לי עמוק ללב.
מי שחידד לי את ההערכה העמוקה כלפי הנרי, היה דווקא רונאלדיניו. כפי שכבר הזכרתי, אני חש סלידה עמוקה מקונצנזוס ומהילד המקובל של הכיתה. רונאלדיניו של ברצלונה היה כזה. כל העולם התאהב בחיוך האותנטי, לצד היכולת המרהיבה שלו על המגרש, שסחפה את ברצלונה ממציאות קודרת אל עתיד מזהיר שעד היום נהנים שם מפרותיו. הייתה מעין תחרות שאהובה מאוד על חובבי הכדורגל, בה אוהדים מכל העולם דנו בשאלה מי היה גדול יותר באותן שנים – רונאלדיניו או הנרי. לילד בן ה-8 שבי, שהמשיך להיות מוקסם מהנרי גם כשכיכב במדי ארסנל, התשובה הייתה ברורה. העובדה שרוב העולם חלק על דעתי, קצת כמו במקרה של רונאלדו ומסי היום, העמיקה את החיבור שלי אליו. הנרי היה לאנדרדוג הלא מוערך שכיף לאהוב ולא חלק מהעדר שנהר אחר רונאלדיניו.
לסיום, ציטוט של הנמסיס וגיבור המשנה של הטור, רונאלדיניו:
"הנרי הוא שחקן עם טכניקה גבוהה, אני אוהב לצפות בו. אני מעריך אותו מאוד כאדם וככדורגלן. הוא מזכיר לי את עצמי."
