אחת מקלישאות הספורט המפורסמות ביותר היא ש"שיאים נועדו להישבר". אבל לא כל דבר מגשים את היעוד שלו, וישנם שיאי ספורט שככל הנראה, לא ישברו לעולם.
מה בתפריט? קצת כדורסל, קצת יותר כדורגל, ויחסית הרבה ספורט אמריקאי. אה, והרבה מספרים.
וילט צ'מברליין, 50.4 נקודות לעונה (עונת 1961-1962)
השיא הכי מפורסם של וילט צ'מברליין הוא 100 הנקודות שקלע במשחק לעיני 4124 צופים בהרשי פנסילבניה. לצ'מברליין גם שיא הריבאונדים במשחק אחד עם 55. יש לו את שיא ממוצע הריבאונדים בעונה (27.2 למשחק) ושיא למספר דקות ממוצע לעונה (48.5 למשחק!!!), אבל נקודות תמיד עושות יותר רושם. תיאורטית, שחקן יכול להתפוצץ ל-100 נקודות בערב אחד, למרות שהכי קרוב שהיה זה קובי בראינט עם 81. לקלוע 50 נקודות כל ערב למשך עונה שלמה? אני מוכן להכריז על זה כבלתי אפשרי, במיוחד כשהעונות הכי פוריות מבחינת נק' למשחק בהיסטורית הנ.ב.א גם שייכות לוילט: 44.8 ב-1962-63 ו-38.4 ב-1960-61. אלג'ין ביילור במקום הרביעי עם 38.3 נק' למשחק מעונת 61-62. בעונת 1986-87 מייקל ג'ורדן קלע בממוצע 37.1 נק' למשחק, העונה ה-6 בכל הזמנים.
גביע האלופות של סלטיק ב-1967 (הסבר מתחת לתמונה)
ב-25 למאי 1967, לעיני 48,500 צופים בליסבון, סלטיק זכתה בגביע האלופות לאחר ניצחון 2-1 על אינטר. זו הייתה הזכייה הראשונה של קבוצה סקוטית או בריטית בתואר, כשסלטיק מסיימת את העונה עם כל התארים: אליפות סקוטלנד, גביע, גביע הליגה והתואר האירופי. מה שייחד את אותה קבוצה, מעבר לסגנון המלוטש שבלט מול אינטר של הלניו הררה (אבי הקטנאצ'יו), היה שכל שחקני הקבוצה נולדו וגדלו ברדיוס של 50 ק"מ מסלטיק פארק.
הכדורגל השתנה ב-50 שנה האחרונות. לא אופתע אם לא אראה קבוצה בסדר גודל של סלטיק זוכה בליגת האלופות שוב, ואני בטוח שאף קבוצה שמתבססת לחלוטין על שחקני בית לא תזכה בתואר הזה או אפילו תתקרב אליו.
ג'ו דימאג'יו – 56 משחקים רצופים עם חבטה אחת לפחות
בשנת 1941 ג'ו דימאג'יו פתח ברצף שיתכן והוא השיא הכי מרשים בספורט האמריקאי, כאשר רשם חבטה אחת לפחות ב-56 משחקים רצופים. בלי להיכנס על עניין הקושי של לחבוט בכדור שעף אליך במהירות מסויימת (היו זורקים פחות מהר בתקופתו לעומת היום יש לציין), השחקן הכי קרוב ל-56 של דימאג'יו הוא פיט רוז עם 44. בעשור האחרון, דן אוגלה עם 33 היה הכי קרוב. בקיצור, כמו חלק גדול מהשיאים של וילט, גם בגלל השינויים במשחק והדומיננטיות של הפיצ'רים היום, זהו כנראה שיא שלא ימחק לעולם.
דימאג'יו היה אלוף 9 פעמים עם הניו יורק ינקיז (הכינוי שלו היה The Yankee Clipper) ו-MVP שלוש פעמים. גם מי שלא התעניין בבייסבול הכיר אותו בזכות נישואיו למרילין מונרו, והוא כנראה אחד מגיבורי התרבות היותר גדולים מארה"ב של קצת לפני וקצת אחרי מלחמת העולם השנייה, עם איזכורים רבים בשירים (כולל בגברת רובינסון של סיימון וגרפונקל) ומהווה נושא לדיון באחד הפרקים היותר טובים בסיינפלד.
יו.סי.אל.איי (כדורסל מכללות): 88 נצחונות רצופים
הדובים של יו.סי.אל.איי לא זכו באליפות המכללות מאז 1995 (כשת'יוס אדני וחבורתו גברה בדרך על יוקון של דורון שפר), אבל בשנות ה-60 וה-70, בהדרכתו של המאמן ג'ון וודן, הם קבעו סטנדרט של הצלחה בספורט האמריקאי שיתכן והוא בלתי ניתן לשיחזור. תחת וודן, שהחל לאמן באוניברסיטה שבלוס אנג'לס ב-1948, ה-Bruins זכו ב-10 אליפויות תוך 12 עונות (1964-1975). עידן הזהב כלל 4 עונות מושלמות של 30-0, כשרצף 88 המשחקים מתחיל בעונת 1970-71 ומסתיים ב-1974. נוטרה דאם הייתה הקבוצה שניצחה אחרונה לפני תחילת הרצף וגם הייתה זו ששברה את הרצף. בניגוד למה שחושבים, קארים עבדול-ג'באר כבר היה בנ.ב.א כשיו.סי.אל.איי התחילו ברצף הבלתי נתפס. ביל וולטון היה הכוכב הגדול של הקבוצה בתקופת הרצף.
הפעם האחרונה בה קבוצה סיימה את עונת כדורסל המכללות ללא הפסד הייתה ב-1976 (אינדיאנה של בובי נייט), רק כדי להבליט את גודל ההישג של וודן ושחקניו.
ג'רי רייס – שיא יארדים בקריירה (22,895) לתופס
ג'רי רייס זכה בסופר בול 3 פעמים עם סן פרנסיסקו, כולל MVP של הסופר בול פעם אחת. צד אחד של המספרים שלו הוא שהיו לו שני קורטרבקים מעולים לאורך השנים שיפטמו אותו בכדורים – מונטנה וסטיב יאנג. אבל רייס הוא הרבה יותר מרסיבר טוב. הבן אדם פריק של הטבע בתרגום ישיר מאנגלית (למרות שקצת רימה מדי פעם עם חומר דביק על הכפפות).
רייס שיחק 20 עונות ב-NFL, וסיים עם 22,895 יארדים. השחקן הכי קרוב אליו הוא טרל אוונס, עם 15,934 יארדים ב-15 עונות. השחקן הפעיל הכי קרוב הוא לארי פיצג'רלד עם 15,066 כשהוא בעונה ה-14 שלו. הכיוון אליו הולך הפוטבול, וחוסר הסבירות ששחקן ישאר לא רק בריא, אלא יעיל לאורך כל כך הרבה השנים, הופכים את הסטנדרט שקבע רייס לרחוק מדי בשביל כל אחד אחר שבא אחריו.
גביע המחזיקות – ברצלונה, 4 זכיות
בניגוד לשאר השיאים בפוסט הזה, השיא של ברצלונה לא עושה רושם מי יודע מה. אבל אליה וקוץ בה: 4 זכיות לא נשמע מרשים, אבל מכיוון שאין יותר גביע המחזיקות, ה-4 של ברצלונה כנראה ישארו לעד כשיא של המפעל. אף קבוצה אחרת לא זכתה בתואר יותר מפעמיים, כשאנדרלכט, מילאן, צ'לסי ודינמו קייב זוכות בו 2 פעמים. לאציו היא הזוכה האחרונה בתואר, כשניצחה את מיורקה בגמר 1999. אלון מזרחי עם 7 שערים היה מלך שערי המפעל באותה עונה, למרות שעזב את מכבי חיפה (לניס) לפני שלב רבע הגמר. מכבי חיפה של אותה עונה הדיחה את פריס סן-ז'רמן. הקבוצה שברצלונה ניצחה כשזכתה בתואר בפעם הרביעית (1997) הייתה אותה פריס סן-ז'רמן.
הערה לסיום
יש כמה וכמה שיאי אתלטיקה שנותרו על כנם עוד משנות ה-80. רובם ע"י אתלטים ואתלטיות מהגוש המזרחי, כמה מהם מארה"ב, לדוגמה פלורנס גריפית' ג'וינר עם שיאים ב-100 ו-200 מטר שאף אחת לא מתקרבת אליהם. יש סיכוי יותר מסביר שמעורבים בשיאים האלה כל מיני תוספים לא ממש חוקיים, רק שפעם לא הצליחו לתפוס. לדעתי, עוד יבוא היום בו הרבה משיאי האתלטיקה העתיקים מתקופות חשוכות יותר ימחקו. אולי ימחקו את הכול. לבינתיים, לא הרגשתי צורך לצרף חלק מהם לרשימה.
