פלייאוף הנ.ב.א בפתח. רמת העניין עולה, ובנוסף גם הלחץ מרקיע שחקים. אין שחקן, אין קבוצה שלא תחת לחץ ברמה כלשהי ברגע שמתחילות הסדרות. אבל יש שחקנים שצריכים לשאת נטל קצת יותר כבד מאחרים. הנה השמונה שכנראה יש להם יותר מה להוכיח בפלייאוף הקרוב, יותר מכל אחד אחר:
יאניס אנטטוקומפו
הופעות הפלייאוף של יאניס מסתכמות בשתי סדרות (2015, 2017), שתיהן נמשכו שישה משחקים. עונה שעברה הוא כבר היה הכוכב של הבאקס. העונה הוא לקח את המשחק שלו צעד אחד קדימה, כשאת מלאכת הריכוז הוא היה יכול להעביר למישהו אחר. יותר ריבאונדים, יותר נקודות, אחוזים יותר טובים מבחוץ. אולי השחקן הטוב בנ.ב.א בקרוב מאוד, למרות שבן סימונס יכול לעקוף אותו בסיבוב. הבאקס החליפו מאמן (ג'ייסון קיד הלך הביתה) באמצע העונה, מה ששיפר אותם קצת, לא יותר מדי. אין פה יותר מדי התחכמויות – למילווקי סדרה מאוד נוחה לפתוח איתה את הפלייאוף (בוסטון החבולה), וכוכב כמו יאניס אמור סוף סוף להגיע לשלב השני של הפלייאוף.
לברון ג'יימס
מהיום הראשון שלברון ג'יימס דרך על מגרש נ.ב.א, הוא צריך להוכיח משהו למישהו. גם אחרי שלוש אליפויות, כולל הראשונה בהיסטוריה של הקבוצה בה "בגד" ואז חזר אליה, שלושה פרסי MVP של הגמר וארבעה MVP של העונה הרגילה, בנוסף לשלל שיאים, רצפים והמון מספרים מרשימים, הוא עדיין צריך להוכיח. למי? לעצמו. לאוהדים. לעיתונאים.
ג'יימס פעם דיבר על צל שמרחף מעליו. צל בדמותו של מייקל ג'ורדן. למרות שלברון השנה מרגיש חופשי להחמיא לעצמו בכל הזדמנות, הוא יודע שאצל אלה שמאוד חשוב להם מספר האליפויות, 3 זה לא מספיק בשביל לעמוד מול ה-6 של MJ. ובכל זאת, לברון נכנס לפלייאוף עם הקבוצה החלשה ביותר שהייתה סביבו בעשור האחרון, רק מהמקום ה-4 במזרח. אליפות נראית לא הגיונית בעליל. להגיע לגמר המזרח יהיה הישג לדעתי, אבל יש כאלה שעדיין לא מוכנים לדמיין קבוצה עם לברון ג'יימס לא מגיעה לגמר הנ.ב.א.
קווין דוראנט
למרות האליפות וה-MVP של סדרת הגמר, דוראנט לא זכה לאהבת ואהדת הקהל. לבחור שאובססיבי לגבי זה, יש השנה הזדמנות פז להשיל את הביקורות, את כינויי ה"נחש", את הממים, ואפילו את השנאה על "הבגידה". לזכות באליפות כשמסביבו אולי הקבוצה המוכשרת ביותר בהיסטוריה של הנ.ב.א זו לא חוכמה, אבל עם סטף קרי באמת פצוע ופגיע כמו שהווריורס גורמים לזה להישמע, יש לדוראנט את הבד מתוח ומוכן בשביל יצירת מופת. כמובן, כל דבר פחות מאליפות לא בא בחשבון.
אנת'וני דייויס
כשאנת'וני דייויס נבחר במקום ה-1 בדראפט 2012 אחרי שנת פרשמן מעולה בקנטאקי, אמרו עליו שהוא הביג-מן הכי טוב שהגיע לליגה מאז שאקיל. שהוא יהיה שחקן הפנים הכי דומיננטי מאז ביל ראסל. אמרו הרבה דברים. הזווית האישית בשש העונות האחרונות בסדר גמור, כשבשתי העונות האחרונות הוא סוף סוף נמנע מפציעות רציניות וקולע מעל 28 נקודות למשחק, ואפילו הופך למסוכן משלוש. אבל מורשת נוצרת ומתעצבת בפלייאוף, ושם, לדייויס יש רק 4 הופעות. לא 4 פעמים שהוא הוביל את ניו אורלינס לפלייאוף, אלא 4 משחקים, כשגולדן סטייט נותנת סוויפ מרשים ב-2015.
נכון, צוות מסייע אף פעם לא היה איי איי איי. אבל העונה, למרות הפציעה של בוגי, דייויס ושות' הצליחו להגיע. אין יתרון ביתיות, נכון, אבל אם דייויס הוא באמת שחקן שצריך לקחת ברצינות ל-MVP, הוא אמור להיות כבר מספיק טוב כדי לסחוב את הפליקנס לסיבוב השני, משהו שלא קרה מעולם בקבוצה מאז שכריס פול עזב.
ראסל ווסטברוק
אף אחד כבר לא מתרשם ממוצעי הטריפל דאבל. ההדחה המוקדמת מהפלייאוף בעונה המוקדמת פוצצה את בלון הסטטיסטיקה המרופדת, וחוסר היכולת להיות הדבק בקבוצת הסופרסטארים של אוקלהומה שם את הזרקור הרגיל על ווסטברוק: שחקן אישי מפלצתי, אבל לא כזה שיודע מה לעשות (או פשוט לא רוצה) את מה שהכי טוב לקבוצה. בפלייאוף הזה, עם סידרה מול יוטה לפתיחה, ווסטברוק צריך להראות שהוא יודע לזוז מתי שצריך. פול ג'ורג' צריך לתפוס את המושכות, אבל ווסטברוק צריך לשחרר אותן. אם הפעם הוא לא יצליח או יסכים לעשות את זה, לא מן הנמנע שזה אף פעם לא יקרה.
פול את הארדן
כשאתה נכנס לפלייאוף עם המאזן הטוב בליגה, קשה להתחמק מציפיות. בנוסף, כשאתה כריס פול ועוד אין לך הופעה אחת בגמר אזורי, קשה לא להרגיש את משקל ההיסטוריה על הכתף. פול היה הסיבה שהקליפרס נהיו רלוונטיים למשך כמה שנים, אבל נושא בחלק מהאשמה (רובה אצל דוק ריברס) שקבוצה מוכשרת, אבל קצת טיפשה, לא הצליחה מעולם לעבור את חצי הגמר האזורי, כולל בזבוז יתרון 3-1 ויתרון דו ספרתי במשחק אלימנציה מול יוסטון של הארדן ב-2015.
הארדן רגיל כבר לביקורת אחרי כשלונות עם יוסטון. כמו פול, יש לו שותף יותר רציני מבעבר כדי לחלוק איתו את הלחץ, וניהול המשחק, אבל נפילה מול גולדן סטייט או כל קבוצה אחרת בדרך לגמר הראשון מאז 1995 תחשב כישלון.
קייל לאורי
טורונטו באותו מצב כמו יוסטון, רק בלי איזו היסטוריה רחוקה להיאחז בה. זו הפעם הראשונה שהרפטורס, שכל שנה מאז שיוג'ירי הפך לבוס במשרד קובעת סטנדרט חדש להצלחה, לפחות מצפון לגבול, מסיימת במקום הראשון במזרח. לאורי, בן 32, נמצא בירידה, ושיחק חמש דקות פחות פר משחק ביחס לעונה שעברה. הרפטורס הבינו שלהסתמך רק עליו ודרוזן בהתקפה זה לא מספיק, והוסיפו קצת לתמהיל. אבל לאורי הוא תמיד הסמן לתקרת הזכוכית של טורונטו בשנים האחרונות, כשתמיד הוא משחק הרבה פחות טוב במאני טיים לעומת העונה הרגילה. אף אחד לא רוצה 30 נקודות למשחק מלאורי (כלומר, זה לא יזיק, אבל זה לא עליו רוב הזמן) בדרך לאליפות היסטורית, אבל פשוט יכולת להתמודד עם הלחץ והכדורסל הטיפה שונה בשלב הזה של העונה יהיה בסדר. נקודות, הגנה וכו' – יש מי שיעשה את זה. לאורי רק צריך לנהל את הכול על המגרש, ולדאוג שהרפטורס קובעים עוד סוג של שיא בהיסטוריה של המועדון, ומגיעים לגמר הנ.ב.א.
קלישאת ספורט חביבה על שחקנים היא "לחץ הוא משהו שאתה מרגיש כשאין לך מושג מה אתה אמור לעשות". לארי בירד אמר פעם "לחץ? אין לי מושג מה זה". אבל לא כולם בירד. וחלק מהחבורה הנ"ל, אולי חלק קטן, לא רק שלא יעמוד בציפיות שתולים בו ובקבוצתו, אלא יקרוס תחת הנטל. השאלה מי לא…
