לכל אוהד כדורגל יש את השערים שהוא לא ישכח. בד"כ הם יהיו מכריעים, דרמטיים, שערי ניצחון, אבל תמיד יש את הגול הזה, שלא היה מכריע בצורה יוצאת דופן, אבל ייחרת בליבך לנצח. אצלי זה תמיד היה השער השלישי של אלי אוחנה מול הפועל פ"ת ב-1996 וגם זה של האמר מול מכבי ברמת גן בגשם ובטח יש עוד כמה, אבל השבוע הגיע קלטינס וקבע עובדה חדשה בשטח.
בלי להתכוון, זה מסוג השערים שידברו עליהם שנים אח"כ. שער שמוצא אותי בגיל 40 ואת הבן שלי, עוד לא בן 9, המומים בסלון מול הטלוויזיה, בדיוק כמו אורי זהר והבן שלו מול משחק השבוע לפני יותר מ-40 שנה. שער שגם עכשיו הוא עדיין שיחת היום בין אוהדים ברכבת הקלה ובעיר, שער שמטביע חותם, שהופך שחקן בגיל מאד צעיר לכוכב. "דוד המלך קלטינס", קרא לו עמיחי שפיגלר בשידור ועל שער כזה לא נותר לי אלא לצטט את דוד המלך המקורי, שכתב בתהילים "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד".
אם קלטינס יישאר לעוד שנה שנתיים יחד עם אצילי, אולי נאכל את הכובע ונודה שטביב צדק. הצליח לבנות כאן קבוצה טובה בסה"כ, עם טביעת עין מצוינת לשחקנים. עכשיו רק נקווה שגם נהנה קצת ולא נתאכזב כשטביב ימכור אותם בהזדמנות הראשונה…
ואנדוקטה קטנה לסיום. בד"כ אני לא מסתכל על הדברים האלה, אבל כמה אירוני שהקבוצה ה"גזענית" של המדינה, ששנים הייתה סמל לישראל השניה, לדפוקים ובלי להתבייש – למזרחים, עולה עם 5 אשכנזים בהרכב! (קליימן, קלטינס, איינבינדר, אצילי ושכטר), 4 זרים ורק גבאי וכחילה נציגי עדות המזרח. זה לא היה מאז ימי רובוביץ' וגלר. ברור שאין כאן יד מכוונת, אבל גם המיזוג הזה הוא יפה.
