יש מאמן אחד בלבד בהיסטוריה של כדורסל המכללות עם יותר מ-400 נצחונות קריירה עם שתי קבוצות שונות. המאמן הזה הוא רוי ויליאמס, אגדת כדורסל חיה ובועטת, שדווקא ב-1 באפריל הודיע על פרישה מאימון צפון קרולינה ובכלל, הודעה שבהתחלה הייתה נראית כמו בדיחת רשת חברתית, ואח"כ התבררה כאמיתית לחלוטין.
למה עכשיו?
אז למה מאמן שחבר בהיכל התהילה של הכדורסל (המקצועני וזה של המכללות), עם 33 שנה נהדרות ברובן על הקווים של שתי מכללות "דם כחול", שכללו 3 אליפויות ועוד 6 ביקורים בפיינל פור, ורק לפני 4 שנים לקח את צפון קרולינה לאליפות השישית בתולדותיה (שנה אחרי הפסד אכזרי בגמר לוילאנובה), מחליט לפרש?
במסיבת העיתונאים שהגיעה קצת אחרי ההכרזה האינטרנטית, אמר ויליאמס ש "…כולם רוצים לדעת את הסיבה, והיא מאוד פשוטה. כל פעם ששאלו אותי כמה זמן אני הולך להמשיך, תמיד אמרתי שאמשיך כל עוד הבריאות שלי תאפשר לי. אבל עמוק בפנים, ידעתי שהדבר היחיד שיאיץ את העניין הזה יהיה אם ארגיש שאני לא הבן אדם המתאים לתפקיד יותר. ואני לא מרגיש שאני הבן אדם המתאים לתפקיד יותר."
השנתיים האחרונות לא היו טובות עבור צפון קרולינה וויליאמס, בטח לא ביחס לסטנדרטים שרגילים אליהם שם. את העונה שנקטעה בעקבות התפרצות הקורונה הטר הילס סיימו במאזן 19-14 (כולל רק 14-6) במשחקי הקונפרנס, העונה היחידה בקריירה של ויליאמס עם מאזן שלילי. העונה ללא ספק היה שיפור – 6-10 בתוך הקונפרנס (כולל שני ניצחונות על היריבה הגדולה דיוק, שבכלל לא העפילה לטורניר המכללות) ו-11-18 כללי, ויותר חשוב מקום בטורניר המכללות. רק ששם הביקור הסתיים כבר בסיבוב הראשון בהפסד לויסקונסין. היו פעמים מעטות בקריירה של ויליאמס בהן קבוצה שלו לא העפילה לטורניר (1989, 2010, ושנה שעברה שבה לא התקיים טורניר), אבל מעולם קבוצה שלו לא הפסידה בסיבוב הראשון.
ויליאמס, בן 70, כבר חווה בעיות בריאותיות בעשור האחרון שהטילו ספק כלשהו על המשך התקופה שלו בצפון קרולינה. יש גם כאלה שמשערים שלמרות שהוא לא מודה בכך, הוא פחות חד מבעבר. אבל אם או בלי קשר להתקדמות הזמן שאי אפשר למנוע, ויליאמס היה מתוסכל מחוסר היכולת שלו לגרום לשחקנים תחתיו to buy in to the Carolina Way, או התקשה יותר להשאיר כוכבים ושחקנים משמעותיים ליותר משנה אחת או למנוע מהם לבקש מעבר, משהו שהבדיל את ויליאמס וצפ' קרולינה ב-15 שנה האחרונות בזמן עליית ה-one&done בנוף המכללות ובמיוחד אצל קנטאקי ודיוק.
ויליאמס חזר כמה פעמים במהלך מסיבת העיתונאים, במין הלקאה עצמית מוזרה, על המנטרה שהוא כבר לא The right man for the job. וכשמסתכלים על סיפור החיים של ויליאמס, אדם שיש מצב שצבע הדם שזורם בעורקיו הוא Carolina Blue, אפשר להבין גם למה.
צפון קרולינה בנשמה.
ויליאמס נולד בצפ' קרולינה, לא רחוק מהגבול עם טנסי. הוא שיחק כדורסל תיכונים בצפ' קרולינה, והוא הלך לאונברסיטה של צפ' קרולינה, שם כבר בשנתו השנייה באונברסיטה (1969) הוא התחיל לעשות כל מיני תפקידי עוזר עבור האיש והאגדה, והבן אדם שעיצב את ה-Carolina Way, דין סמית'. אישתו למדה בצפ' קרולינה. הילדים שלו למדו שם (כולל אחד ששיחק בקבוצה בסוף שנות ה-90) אחרי כמה שנים באימון תיכונים, ויליאמס הצטרף רשמית כעוזר של סמית' ב-1978. הוא נשאר בתפקיד 10 שנים, שכללו את האליפות של 1982 (הראשונה תחת סמית', השנייה של האונברסיטה סה"כ), וגם היה לו חלק לא קטן בגיוס אחד מייקל ג'ורדן לאונברסיטה.
ב-1988 ויליאמס פרש כנפיים והלך לקנזס, לתפקיד המאמן הראשי הראשון שלו. הוא לא לקח אליפות עם הג'ייהוקס, אבל ב-15 עונות בלורנס הוא העפיל 14 פעמים לטורניר המכללות, כולל שני גמרים ועודד פעמיים בפיינל פור, המאזן הכי טוב בכל המכללות בשנות ה-90, ריצה בלתי מנוצחת בבית של 62 משחקים (כלומר היו כמה חבר'ה ששיחקו 4 שנים תחת ויליאמס ולא ראו הפסד בית בשנות ה-90). חוץ מאליפות מכללות, היה שם הכל. אבל ויליאמס תמיד חיכה לקריאה חזרה מהבית.
ב-2003 זה קרה אחרי כמה שנים של שמועות כשכל פעם ויליאמס נאלץ להתראיין ולהפיג אותן. אחרי הפסד בגמר המכללות של 2003 (מול סיריקיוז של כרמלו אנת'וני), ושלוש שנים פחות טובות של מאט דוהרטי בצפ' קרולינה (דוהרטי היה עוזר של ויליאמס בקנזס לפני כן, שוב עניין ה-Carolina Way ו-Carolina Family), ויליאמס התמנה לג'וב שהוא די חלם עליו מהיום שדרך בקמפוס בצ'פל היל בשנות ה-60.
ההמשך היה טוב. מעולה אפילו.. אליפות ב-2005, פיינל פור ב-2008, עוד אליפות ב-2009, גמר ב-2016, אליפות ב-2017, ועוד כל מיני זכיות באליפויות ACC. בתקופה של ויליאמס כמאמן ראשי, צפ' קרולינה הקבוצה היחידה שזכתה ב-3 אליפויות מכללות. הוא ממש לא מזמן הגיע לניצחון מס' 900 בקריירה, החמישי בהיסטוריה של ליגת המכללות הבכירה, וגם זה שהגיע לנקודת הציון יותר מהר מכל אחד אחר. נפיל, אחד האחרונים שנשארו מדור הולך ונעלם.
מורשת אדירה שצריך לעמוד בה.
סביב ויליאמס, אולי בגלל הצניעות היחסית, תמיד היה מעין באז של חוסר הערכה. הוא לא נחשב לאיזה גאון כדורסל שמקבל אינספור חיזורים מהנ.ב.א, אולי קצת מיושן. יש גם שיאמרו שהמאזן שלו פחות מרשים כי הוא תמיד אימן אימפריות כדורסל מכללות, במקום לקחת קבוצה יחסית מכלום אל עבר תהילה. אבל כל אלה רק רעשי רקע שמלווים כמעט כל מאמן בכיר, אפילו מייק ששבסקי פה ושם, שנשאר בקדמת הבמה כל כך הרבה זמן. הצקצוקים האלה רק מראים את הציפיות הענקיות שמגיעות עם התפקיד במקום כזה, שעונות מעבר ובנייה לא ממש בלקסיקון שלו רוב הזמן.
אולי יתגלו עוד פרטים על דברים שהלכו מאחורי הקלעים.בינתיים, המדרף אחרי היורש כבר בעיצומו, עם שמות של שחקני ועוזרי עבר באונברסיטה בראש הרשימה, כיאה למקום שרגיל לשמור את זה בתוך המשפחה (יוברט דייויס שהיה עוזר של ויליאמס מאז 2012 אחד הפייבוריטים). אנטואן ג'יימיסון וג'רי סטקהאוס גם מועמדים עם אבק כוכבים, אבל שניהם נראים כמו לונג-שוט. יש גם שמות פחות נוצצים אבל רלוונטיים כמו ווס מילר ושמות מחוץ ל"משפחה" כמו מארק פיו מגונזגה (שאולי יהיה אלוף מכללות עוד כמה ימים). בכל מקרה, ויליאמס מילא בהצלחה את הנעליים הענקיות של סמית', ומשאיר נעליים גדולות באותה מידה עבור מי שיבוא אחריו, במקום שהתרגל לכך שהמינוי הבא הוא לכמה עשורים קדימה, לא פחות.
