אתמול ראינו לראשונה את ארסנל שכל אוהד ארסנל חולם עליה, אולי יותר מזה – את ארסנל שארסן ונגר חולם עליה. מה שקרה אתמול החל מהדקה החמישית ועד הדקה ה-90 היה פשוט כדורגל נפלא. אתם יודעים מה? אפילו החל מהדקה הראשונה. ארסנל לא הפסיקה ללחוץ לרגע, נהנתה מכדורגל והיה נראה שאפילו כל מונריאל יורה. הכדורגל השמח של לפני שנים רבות עוד רחוק מלחזור, אבל אם ארסנל תיראה איך שהיא נראתה אתמול – השמיים הם הגבול.
אני יודע שיש הרבה אוהדי ארסנל שצועקים עכשיו שאנחנו רצים לאליפות – אז לא, זה לא מה שקורה כל כך מהר. אבל עדיין, מה שקרה אתמול באמירויות היה פשוט חוויה מהסיבה הפשוטה ביותר שהכדורגל היה מענג. אלכסיס סאנצ'ז שוב הוכיח כמה הוא חכם עם שער ראשון מדהים ושלישי מפעים לחלוטין. בין לבין אפילו מסוט אוזיל הראה סימני חיים עם שער חכם והוא חזר להיות רלוונטי בשיטה של ונגר. אבל היתרון הכי גדול במשחק הזה היה דווקא במרכז השדה. קוקליין וקאסורלה עשו חיים קשים מאוד לשוויני המזדקן ולמייקל קאריק והיה נראה כאילו מדובר במשחק של ארסנל נגד יריבה הרבה פחות חזקה מהיונייטד של ואן חאל.
הנוק אאוט הטקטי שבוצע בדקות הראשונות רק הרחיב את הבעיה של ואן חאל ביונייטד, שגם דקות קסם מצד מריסיאל הצעיר לא טיטאו מתחת לפני השטח את מה שקורה במועדון. ארסנל תצא מאוד בטוחה בעצמה לפגרת הנבחרות, אבל אחריה תצטרך לחזור ולנצח גם קבוצות קטנות בליגה ועוד הס מלהזכיר את העובדה שמי שמחכה לארסנל בליגת האלופות אחרי הפגרה היא המכונה ממינכן.
מה הלאה אתם שואלים? כאוהד אני מקווה לטוב, אבל גם מוכן לכל התפתחות רעה מצד התותחנים מלונדון. כי ככה הם הרגילו אותנו, לסבול הרבה ולהנות ממש מעט, אבל בשביל הניצוצות האלו היה שווה לפתוח אתמול את הטלוויזיה אי שם בשעה 18:00 בערב ולהפסיד את ארוחת החג.
