קריירה חובבנית-מקצוענית

אני חולה על כדורגל. תנו לי כדור ואפילו המסדרון בעבודה יכול להפוך למגרש וכל דלת יכולה להיות שער. עד גיל 19 שיחקתי ברמות הגבוהות באמת ולאחר מכן, בזמן הצבא, ניסיתי לשמור על כושר בכל מיני מסגרות שונות כולל בליגות הנמוכות. בשבילי, אין על ריח הדשא גם כשהמגרש גרוע. תנו לי לשחק שבעה ימים בשבוע על דשא עם נעלי פקקים ומגנים ואני אמצא דרך להגיע. אני שחקן ממושמע ומחויב לקבוצה ולמאמן גם אם הם קצת שכונה. אני תמיד אגיע בזמן שנקבע, הנעליים יהיו מצוחצחות, החולצה במכנסיים ואני אשמע להוראות המאמן. גם עם החבר'ה אני לא אבטל ברגע האחרון, כי אם רשמתי שאני מגיע זאת מחויבות פיננסית וחברית להגיע וגם כי אני חולה על כדורגל.

זה לא משנה מה משחקים – קטרגל (4 על 4), שישיות, משחק על חצי מגרש, שערים בינוניים, אחד על אחד או אפילו א-לוף. מצטיידים בנעלי כדורגל כל כמה חודשים, גרבי כדורגל, כמה סטים של אדידס, חולצה של יובנטוס, כל זה בשביל שתהיה החובבן הכי מקצוען שיש. כל צורות המשחק אהובות עליי, אבל באמת שאין תחליף למגרש הדשא הגדול (11 על 11) ומה לעשות שבשביל לשחק במגרש גדול צריך להיות בליגה עם אימונים ומחויבות?

לפני שנתיים עשיתי שבת במושב מאור אצל ההורים של אשתי. בשישי בצהריים ישבתי לי במרפסת ביתם מתכונן לי לשבת, כשלפתע אני שומע צעקות וקללות כדורגל טיפוסיות. מיד נמשכתי למגרש. במגרש שיחקו 2 קבוצות עם מדים, היה שם שופט במרכז המגרש, מאמנים ומחליפים בספסלים. תהיתי לעצמי באיזו ליגה מדובר. אולי ליגה ג'? אולי ב'? בעודי חושב, אחד השחקנים המחליפים שהתחממו בצד סיפר לי כי זאת הליגה האזורית. שמתי לב ששחקנים יכולים להתחלף אינסוף חילופים, רמת המשחק הייתה טובה, היו שם שחקנים צעירים וגם כאלה ממש מבוגרים (בני 45). פצחתי בשיחה עם אותו שחקן ספסל ש"התחמם", הבנתי שזאת ליגה חובבנית, משחקים 80 דקות, חילופים ללא הגבלה, אין אימונים וברמת העיקרון, אף אחד לא יתלה אותך, אם לא תגיע מדי פעם למשחקים. אני מיד מבין שרמת המשחק שלי מתאימה וחלומי מתגשם – אני חוזר לדשא!!

שבוע אחר כך, הוצאתי את נעלי הפקקים מהבוידם (אין לי באמת בוידם) וכבר הייתי על המגרש. רמת המשחק לא נראתה לי מטורפת. הפסדנו 0:3, הגול הראשון היה בגללי. הייתי פח אשפה. אני קורא לזה תסמין האוהד הישראלי כי מבחוץ הכול נראה פשוט. כמה פעמים צעקתם בבית: "אפילו אני הייתי מבקיע את זה"? אז זהו, שלא בטוח. בסוף המשחק הגיע המאמן ואמר לי "תשמע ארליך, אומנם היית חרא, אבל רואים בעמידה שלך שהיית שחקן. ניפגש שבוע הבא". משבוע לשבוע חזרתי לכושר. פעם הפסדנו, פעם ניצחנו. הליגה הזאת היא חלום של חולי הכדורגל החובבנים. אני כמובן לוקח את המשחקים בצורה הכי מקצועית. נח ביום של משחק, אוכל פסטה שלוש שעות לפני משחק ושם קרח על הרגליים אחרי משחקים. מאז הספקתי להצטרף גם לליגה לותיקים (משחקים בימי ג או ד בשעות הערב, ללא גליצים וכניסות ברוטאליות) ובשנה שעברה זכינו באליפות המחוז. היו ממש משחקי עונה עם מתח נגד מכבי נתניה והפועל חדרה, זכיתי לשמור על משה גלאם ויניב עזרן ואפילו פצעתי את שי הולצמן! רציתי להחליף איתו חולצה כמו שחקני נבחרת ישראל עם בייל, אבל זה היה קצת בעייתי כי הוא הלך הביתה כועס באמצע המשחק וחוץ מזה, אם הייתי מחליף איתו חולצה לא הייתה לי חולצה לשבוע הבא…

אז מפה לשם אני במסגרת חובבנית-מקצוענית. יש טבלה, יש עצבים והבנתי שהשחקנים בליגות האלו באים מאהבה טהורה למשחק, אהבה שנראית שאבדה בליגת העל שם משתכרים מהכסף הגדול. המתח והתחרותיות כל כך מרגשים, אנחנו מתכתבים במהלך השבוע על טקטיקה ומנסים לגייס שחקנים לליגה האזורית או לוותיקים – ממש משחק מנג'ר. אני בכלל לא ידעתי על קיום הליגות הללו, אז אם גם אתם חולים על המשחק ורוצים לשחק אז בואו. בואו תחזרו להיות החובבנים הכי מקצוענים שיש.