כמה מסצנות הסרטים הגדולות בכל הזמנים הן בעצם אילתור. דה נירו מול המראה ב'נהג מונית' ; הית' לדג'ר מוחא כפיים ב'אביר האפל'; האן סולו אומר 'אני יודע' למשמע 'אני אוהבת אותך' של הנסיכה ליה באימפריה מכה שנית.
התסריט במשחק הראשון של הלייקרס בבית אחרי מותו של קובי בראינט כלל בתוכו גם ניצחון ביתי. את דמיאן לילארד, מהמאלתרים הגדולים בליגה, זה לא כל כך עניין.
"הליגה הזו צריכה מתישהו לחזור לשחק כדורסל" (צ'ארלס בארקלי)
היה לפני ובמהלך המשחק כל מה שאתה מצפה מהמועדון שבו בריאנט שיחק את כל הקריירה שלו. נאום (מאולתר) של לברון ג'יימס. שירת ההמנון על ידי Boyz II Men שהם מפילדלפיה (העיר בה בריאנט גדל). See you again שמתאים בול לסיטואציה. Usher. הצגה. רגשות. שמאלץ.
אבל בכדורסל, הלייקרס לא היו גדולים. לא מספיק. לילארד נמצא בכושר מפחיד לאחרונה (חמישה משחקים רצופים של 35 נקודות, 5 ריבאונדים ו-5 אסיסטים לפחות), והתחיל את המשחק בניסיון לקלוע שלשה לא רחוק מההיא מול אוקלהומה בפלייאוף הקודם. אנתוני דייויס היה שם כדי לחסום אותו.
לילארד לא הפסיק לקחת זריקות קשות. מרחוק ומקרוב. הוא קלע את רובן, מסיים עם 48 נקודות עם 30 זריקות, 7 שלשות ו-10 אסיסטים בדרך לניצחון 119-127 של פורטלנד בחוץ. המשחק פה אולי היה חשוב רגשית ללייקרס, אבל לפורטלנד היו פה עניינים שקשורים גם לכדורסל; הבלייזרס התחילו את הערב במקום ה-10 במערב. אחרי הניצחון הם במקום ה-9, שני משחקים מתחת לממפיס שכרגע אוחזים בכרטיס השמיני והאחרון לפלייאוף. קרו פה גם דברים מוזרים במשחק הזה, בעיקר חסן וייטסייד עם המשחק הכי טוב שלו במדי פורטלנד עם דומיננטיות נדירה בשני הצדדים של הכדור, כולל כמה סלים וחסימות בקלאץ'.
דייויס היה אדיר בשביל הלייקרס עם 37 נקודות. לברון הסתפק ב-22 ביום קליעה בינוני, אבל גם 10 אסיסטים וגם קייל קוזמה היה לא רע, לפחות בהתקפה. אבל כשחצי מהקבוצה בדמעות לפני שריקת הפתיחה, קשה באמת לבוא בטענות על משחק פחות טוב מהנדרש ממובילת המערב.
בימים האחרונים הליגה המשיכה להתנהל. משחקים שוחקו. תוצאות נרשמו. מקומות בטבלאות הוחלפו. אבל היה צל שהעיב על הכול. אבל אחרי ששמענו אינספור פעמים על כמה בריאנט השפיע (על כותבים, אוהדים ועל שחקנים), הבנו מה הייתה המשמעות שלו עבור כל כך הרבה, שמענו מאחרים מה הוא היה רוצה ושכל דבר שני הוא Kobe-esque, ואפילו נזכרנו שגם על השמש יש כתמים, אולי הניצחון הזה של פורטלנד, בניצוחו של לילארד, בעיר ועל הקבוצה שבריאנט היה חשוב להן קצת יותר מלאחרים, יעיר קצת את מי שצריך מההלם ויזכיר שיש פה עונה שצריך לשחק. עד משחק האולסטאר המוזר שמכינים לנו, שכמו כל הימים האחרונים יהיה בצילו של המוות של קובי בריאנט.
אולי הנהי (ברובו די מגוחך) של כמה שחקני נ.ב.א מאז שהוכרזו הסגלים הסופיים לאולסטאר מראה לנו סופית שהליגה מוכנה להמשיך הלאה.
