הכדורגל שלנו נמצא כבר עשר שנים בנסיגה מתמדת וזו לא נסיגה קלה אלא הידרדרות במדרון תלול. זה משפיע כמובן גם על רמת הזרים שמגיעים לכאן, אתם מדמיינים שחקנים ברמה של אובארוב, שאלוי, טרטיאק ורוסו מגיעים לכאן היום? אין היום סיכוי לשום אלופה ישראלית אפילו להתקרב לשלב הבתים של ליגת האלופות, שגם הוא קל מהעבר. הישראלים באירופה הם בין בדיחה לשחקנים משלימים בלבד. אף אחד מהם לא מצליח באמת והמעטים מאד שמצליחים, בנבחרת הופכים לחושך כי לא יודעים להשתמש בהם כראוי. נבחרת שבשיאה הייתה כמעט דרג שני באירופה, היום על גבול הרביעי! מדינות עם נתוני פתיחה דומים לשלנו ידעו לעשות את הקפיצה. תורכיה, בוסניה ואפילו לטביה ואזרבייג'אן. אנחנו לא. לא התקדמנו מילימטר, לא שינינו כלום, חוזרים שוב ושוב על טעויות העבר ונכשלים ברגע האמת בדיוק בשל אותה נקודה שעבדו עליה באימונים שבוע שלם.
אז למה אנחנו בכלל מתאכזבים מהנבחרת, או נותנים לה בכלל יחס כלשהוא? כי היא שלנו. וכמו הורים לילד עם קשיי למידה, שיודעים שהוא כזה ובכל זאת מתאכזבים כשהוא נכשל במבחן, כך אוהדי הנבחרת. הדרישות מהנבחרת הן אופי מכביסטי, תוצאות של מכבי חיפה בימיה הגדולים ומשחק מלהיב של בית"ר ירושלים בימיה הגדולים ואת זה להשיג עם מאמן הכי הפועל ת"א שיש… פלא שזה לא מצליח?
אולי כי אנחנו מדינה קטנה? אסור לשכוח שחצי מהעולם לא משחק כדורגל ברמות הגבוהות או לא משחק בכלל – ניקח את ארבע המדינות המאוכלסות בעולם (סין, הודו, ארה"ב ואינדונזיה), נוסיף להן את פקיסטן ובנגלדש ואוכלוסייתן של כל אלו יחד, למעלה משלושה מיליארד איש, מחצית מאוכלוסיית העולם. מישהו יכול להצביע על הישג ממשי של אחת מהן בכדורגל? למעט ארה"ב, שאין לה תחרות אמיתית באזור שלה וגם בה הכדורגל מעניין מעט מאד. מצד שני, אורוגוואי, איסלנד, בלגיה, בכולן פחות אנשים או לא בהרבה יותר מישראל ומצליחות היום בכדורגל הרבה יותר ממנה. אין קשר ממשי בין גודל האוכלוסייה להצלחה בכדורגל.
אולי בגלל המנטליות? כן, אבל גם זו של האוהדים והתקשורת. כמו באנגליה כולם בטוחים שאנחנו הכי טובים, מקבלים סטירה וצולבים את המאמן. אנחנו לא טובים, תפנימו!
אולי בכלל הכל שאלה של כסף? כנראה שכן. יוון השקיעה המון ולקחה אליפות אירופה. היום היא ממוטטת כלכלית ומפסידה פעמיים לאיי פארו. זה מוכיח שכסף יכול להביא הצלחות, מאמנים טובים שיוציאו את המקסימום מדור אחד מוכשר לפחות, אבל לשנות מנטליות שתישאר אחריהם? לא בכל מקום.
אז מה יהיה? לא יהיה. לפחות לא בטווח הנראה לעין. אלא אם כן יהיה פה שינוי אמיתי. נכון להיום, אלי אוחנה, אחד מגדולי הווינרים שלנו, אחד שלקח גביע אירופה למחזיקות ומאמן את הנוער! יוצא באמירה לוזרית אתמול ואומר שהוא לא היה ממליץ לילד בישראל להשקיע בכדורגל. חוזר, מאמן נבחרת הנוער שאמור לגדל כאן את דור הכדורגלנים הבא, מרים ידיים.
אז מה הפתרון? השקעה של כסף והרבה. ההתאחדות תפרנית ולא יכולה להביא מאמן זר ברמה גבוהה, גם ההשקעה בדור העתיד לקויה ועד שהיה כאן מיכאל ניס, גם אותו שחררו, בגלל בעיית תקציב כמובן.
אז כנראה שהכדור עובר למירי רגב. מירי, עתיד הכדורגל העלוב שלנו על כתפי המשרד שלך. תשתיות ותמיכות לקבוצות נוער וילדים, תכנון לטווח ארוך והבאת ומימון אנשי מקצוע מתאימים. ואני לא מדבר על ראשי ההתאחדות עצמם, שלא מבינים בכדורגל ולא באו מהתחום, אבל גם מנהלת הליגה צריכה לבחון איך היא יכולה לסייע ברמת הנבחרות. עצם הקיום שלה רושש את ההתאחדות מכל נכסיה ולא פלא שאין לה כסף למאמנים טובים.
בשורה התחתונה, ענף שמנוהל ומתנהל בצורה חובבנית, לא יכול להגיע להישגים מקצועיים ממשיים. אנחנו הולכים ומתרחקים מאירופה מכל הבחינות ואם לא יבוא מי שיידע לשים את האצבע בסכר ולעצור את ההידרדרות, לא יהיה פה כדורגל.
