אתחיל בסיפור קצר מחיי האישיים. גדלתי באשדוד בשכונה בדרום העיר בה היו לנו שני מגרשי אספלט לכדורגל וכדורסל, אחד גדול והשני קטן (שני מגרשים ל-25,000 תושבים בערך, די מספר את הסיפור). במגרש הגדול היו משחקים הבוגרים, בני ה-20 וה-30, והילדים השתמשו במגרש הקטן. בשל העומס הרב לא תמיד יכולתי למצוא מקום לשחק, אבל היה ילד אחד יוצא דופן, ילד שבשבילו הייתי הולך למגרש בימים שידעתי שלא אוכל לשחק, ילד כשרוני ביותר.
קראו לו דניאל. הוא היה הילד היחיד, בן 11 בלבד, שהיה יכול לשחק עם הגדולים. ולא רק שהוא שיחק איתם אלא הוא עשה בהם כבשלו, "פירפר" אותם, כמו שהיינו אומרים בשכונה. לצפות בו משחק היה תענוג: הוא ידע למסור כדורי אורך ורוחב מדויקים להפליא, עבר יריבים ושוערים בקלילות, את הכדורים היה שולח לחיבורי הקורות מרחוק ולמעשה הוא היה השחקן המרכזי מבין כל הבוגרים כמעט בכל משחק.
יום אחד, כשהבוגרים לא הגיעו ושיחקתי איתו, החלפנו כמה מילים. שאלתי אותו כמה שאלות – איפה אתה לומד, איפה אתה גר וכו'. לא יכולתי שלא לשאול אותו מה הוא עושה עם הכישרון המופלא שלו בכדורגל. אז הוא ענה לי תשובה שכבר אז כילד כאבה לי: "הייתי פעם במ.ס. אשדוד אבל עזבתי כי להורים שלי לא היה כסף לשלם".
אני באמת יכול לומר שהוא היה יכול להגיע לגדולות, אבל נפלט מהמערכת כי להוריו לא היתה היכולת להשקיע בו. מבירורים שעשיתי נראה שתשלום שנתי לחוג כדורגל בגילאים האלה עולה משהו באזור ה-3,000 ש"ח לחודש.
עצוב שילד שאין ביכולת הוריו להשקיע בו את סכום הכסף הרצוי והמוגזם צריך לוותר על חלום חייו. חלום שיכול היה להצליח בו רבות ולהתקדם מבחינה כלכלית ובכך לעזור לדורות אחריו. והנה, הילד הזה נעלם מרדאר הכדורגל. תקציבי הקבוצות בישראל עולים ועולים. תקציבה של מכבי תל אביב לפי חלק מההערכות עומד על 135 מיליון ש"ח, של מכבי חיפה מעל ל-75 מיליון ש"ח וגם קבוצות אחרות מתחזקות תקציבים שהולכים וגדלים, גם בזכות הסכם השידורים החדש.
אולי אם מנהלי הקבוצות יעשו מעשה ויפחיתו אחוז או שניים מהתקציב של הבוגרים וישקיעו אותו בצעירים, אולי במקרים מיוחדים גם מבלי לאלץ אותם לשלם, ויאפשרו להם להישאר בחוג בהתאם לכישרונם והתנהגותם. במקרה כזה, אני בטוח ב-2 דברים:
1) בפן מיידי – הקבוצה לא תקרוס כלכלית. במקום להשקיע משכורות עתק על זרים בינוניים מינוס שמגיעים לשנה והולכים ניתן להשקיע בצעירי ישראל כשיגדלו
2) בפן העתידי – הקבוצה תרוויח בענק. ניתן להכניס לחוזה שכרטיס השחקן הוא של הקבוצה ואז, ביום מן הימים, יימכר השחקן במאות אלפי אירו (אולי גם מליוני) שיכסו את ההוצאות של כמה שכבות גיל גם יחד.
ועוד משהו שחשוב לומר. קבוצות יקרות, תעסיקו סקאוטים. תשלחו אנשים לפריפריה – כן כן, המקומות האלו שכולם מזלזלים בהם – ותמצאו שם ילדים שהמדינה הפקירה אותם וששמים את כל יהבם ויעדם בכדורגל. תמצאו שם ילדים בעלי עתיד מזהיר שיכולים להירשם ברשימת הגדולים ביותר בכדורגל הישראלי. תפתחו שם קבוצות ואם לא – תממנו להם נסיעות.
תעזרו להם לחלום. כי אם תעזרו להם לחלום – כולם ירוויחו. הילד, הוריו, המדינה, הקבוצה שלו ואולי אולי גם הנבחרת שביום מן הימים יוכלו להצעיד אותה סוף סוף לטורניר בינלאומי. מוטל'ה שפיגלר, שייע פייגנבוים, אלי אוחנה, אורי מלמיליאן, אייל ברקוביץ', יוסי בניון, ראובן עטר, אבי נמני, ניר קלינגר ועוד רבים וטובים שניתן למנות – כל אלו לא נולדו השחקנים הגדולים שהיו. הם נולדו קטנים והתפתחו להיות גדולים. אז תנו סיכוי לצעירים. תנו סיכוי לאלמליח משדרות, למלסה מקרית מלאכי, לבוקשטיין מאשדוד ולרוזנבלום מחיפה להצליח – כי הם העתיד שלנו.
* המאמר נכתב על הכדורגל, אך הוא תקף לכל מקצועות הספורט: כדורסל, טניס, כדורעף, כדוריד שחייה ג'ודו וכו'.
