סיפור על אהבה וחושך (ומעט אור)!
אני מתנצל מראש על הקלישאות שיובאו בכתבה הזו, אבל מה לעשות שלפעמים גם קלישאות מתגשמות.
בכתבה הבאה אני רוצה לעדכן את קוראינו על השתתפותן של נבחרת ישראל בפוטסל לחרשים באליפות אירופה בפינלנד ונבחרת ישראל בפוטסל של ההתאחדות לכדורגל במוקדמות אליפות אירופה בגיאורגיה. אבל יותר חשוב מהעדכון עצמו, אני רוצה להבליט את הצעדים החיובים שמתקיימים היום בפוטסל הישראלי.
מערכה ראשונה: אהבה
כפי שכבר פירטתי בכתבה מוקדמת, ישראל היא אורחת קבועה במועדון המדינות המשתתפות באליפות אירופה (חמש פעמים ברציפות). הנבחרת החלה את הטורניר שלה נגד הקבוצה הביתית מפינלנד ולנגד אלפי אוהדים ביתיים ניצחה 7:2. במשחק השני התקשתה הנבחרת הישראלית והפסידה לנבחרת החזקה מאד של איטליה מדרג א' בתוצאה 1:0. במשחק השלישי הייתה חייבת הנבחרת לנצח בכדי להעפיל לרבע הגמר ובמשחק עיקש ומלא במלחמה ניצחה הנבחרת מירושלים בתוצאה 7:3 את צ'כיה. ברבע הגמר נפגשה הנבחרת עם ספרד והובסה 6:1. אך הטורניר וכך גם המוטיבציה, לא נגמרו שם כיוון שלפי הקריטריונים העולמיים 7 הגדולות עולות אוטומטית לאליפות העולם.
אך הנבחרת הישראלית לא השכילה לעשות זאת והפסידה לפולין במשחק הראשון. ובמשחק על העלייה לאליפות העולם הפסידה לבלארוס 8:3 וסיימה את אליפות אירופה במקום ה8 במרחק נגיעה מהשתתפות שנייה באליפות העולם. בכל מקרה, אנחנו גאים בחבורה האנרגטית והמרגשת הזו. ואף נמשיך לעקוב אחריהם. חשוב לציין ששוער המשנה בנבחרת הפוטסל של ההתאחדות, שפיר חפיף, הינו גם שוער חירש והוא נתן טורניר מצוין…. מיד בהמשך.
והנה הקלישאות עליהן הבטחתי לדבר מגיעות. "כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת", אמנם אין לזה מקבילה בפוטסל כיוון שהיסטורית הנבחרת הגרמנית היא לא מאריות הפוטסל העולמי, אך בשנים האחרונות נעשו שם שינויים מדהימים. זהירות קלישאה שנייה, בכל משחק הכרעה יגיע ה"אנדי הרצוג" התורן ויחסל את חלומה של הנבחרת הישראלית. אז כך היה בטורניר מוקדמות אליפות אירופה האחרון בגיאורגיה. אתר פיפ"א
נבחרת ישראל שובצה לשחק במוקדמות אליפות אירופה בבית קשוח עם גיאורגיה המעולה, גרמניה המשתפרת ודנמרק הממושמעת. חשוב לציין שנבחרת ישראל מגיעה לטורנירים מדרג ד' ומשחקת נגד נבחרות שחוות תנופה אדירה של המקצוע. סגל הנבחרת הישראלית מערב חבורה של צעירים עם חבורת ותיקים שנותנת את הדם כבר שנים לטובת הפוטסל הישראלי. מה שמאחד את כולם זו אהבה גדולה למשחק.
המשחק הראשון נגד דנמרק נתן אור ירוק והרבה תקוות להמשך הדרך. הנבחרת הישראלית נלחמה נגד נבחרת דנית חזקה וממושמעת. במשחק הזה ניתן היה לראות ניצנים של שינוי גם בנבחרת הישראלית. עמידה איתנה ומסודרת בהגנה בהובלתו של ותיק השחקנים והקפטן אדם כהן. המשחק נגמר בתוצאה 1:1 ששחקנה של ינשופי אסא תל אביב אתיין ג'ובראן כבש והצית את החלום לעלייה היסטורית ראשונה לטורניר אליפות אירופה.
המשחק השני היה למעשה לפרוטוקול בלבד, נבחרת גיאורגיה היא נבחרת אימתנית שמשחקים בה 5 מתאזרחים ברזילאים. גיאורגיה פירקה את ישראל 7:0 את דנמרק 6:2 ואת גרמניה 5:1 ולמעשה עלתה בצורה חלקה לשלב הבא.
מערכה שנייה: חושך
המאמן הלאומי, אבי כליף, שעשה הכנה מצוינת לקראת האליפות, עלה למשחק ההכרעה נגד גרמניה במערך הגנתי וממושמע. הוא צימצם את הרוטציה לכדי 7 שחקנים בלבד והתמקד במשחק הגנה עם מתפרצות יעילות ומדויקות. וזה עבד. ישראל הובילה מרגליהם של תמיר שקולניק שמוביל את התקפת הנבחרת כבר מגיל 18 מרגליו של איוון דיידונוב.
ואז הקלישאות החלו לעבוד: גרמניה במשחקה השני ניצחה את דנמרק 5:2 ולכן רק ניצחון ישראלי יבטיח עלייה היסטורית. 9 שניות לסיום, התוצאה היא 2:1 לישראל. החלום הישראלי בשיאו. ואז לאחר 5 דקות של לחץ גרמני בסגנון משחק flying keeper, למעשה 5 על 4, נבעט הכדור לשער הישראלי מרגליו של "אנדי הרצוג" התורן. והחלום התרסק לרסיסים. המשחק נגמר 2:2 והגרמנים חוגגים. חוץ מהישג היסטורי חד פעמי ועליה לשלב 16 הגדולות, שחקני הנבחרת פספסו טורניר בפורטוגל נגד גדול שחקני הפוטסל בעולם כיום ריקרדיניו ונבחרת פורטוגל.
מערכה שלישית: מעט אור
מאד נוח לגחך ולהגיד "שוב הספורטאי הישראלי קרס ברגע השיא". זה גם יהיה מאד נכון להגיד ששאר המדינות מתקדמות בצורה מהירה ויעילה בכדורגל ובפוטסל לעומת ישראל ולכן הפער מהכדורגל הישראלי עולה בקצב הולך וגובר. אבל יהיה זה חטא לא לציין את הדברים החיוביים שקורים בפוטסל הישראלי. בספרו של הרב טלושקין words that hurt, words that heal הוא מדבר על כוחה של המילה להרוס ועל כוחה של המילה לרפא.
ואני רוצה לרפא.
אתחיל בהתאחדות: יו"ר ההתאחדות לשעבר שינו זוארץ הבין את עוצמתו של הפוטסל והפוטנציאל הגלום בו. לכן, השקיע המון משאבים ורצון בפיתוח הענף. לצערינו הוא כבר לא מכהן כיו"ר, אך אביע תקווה שמחליפו ימשיך את הקו שהוא החל.
נמשיך בצוות האימון: לאחר שנים של דשדוש וסטגנציה בעמדת המאמן, הוכנס דם צעיר של מאמנים שכשחקנים הובילו את הפוטסל הישראלי ואת קבוצת ראשון לציון להישגים מרשימים בעשור הראשון של שנות ה2000. החל בעידן כץ שוער מוכשר בעצמו ומאמן שוערים מצוין. המשך במאמן הכושר, מקצוע שלא היה קיים בעבר בנבחרת הפוטסל, שי זבלוצקי. וצמד המאמנים יאיר אלמקייס ואבי כליף ששיחקו בנבחרת מעל עשרים שנה. כליף והצוות עשו הכנה שלא נראיתה כמוה בארץ אף פעם. הנבחרת השתתפה ב4 משחקי אימון בארץ ובחו"ל. קיימה אימונים שבועיים עוד לפני פתיחת הליגה ומספר מחנות אימונים. אבל הכי חשוב זה הרצינות, הסקאוטינג, התרגילים, המשמעת והעמידה האיתנה בהגנה. הם שעשו את השינוי הפעם. לנבחרות המצליחות בעולם יש מאפיין מסוים וספציפי. לדוגמא נבחרות ברזיל וספרד ידועות ביכולות ההתקפיות שלהן. נבחרות יוגוסלביה לשעבר ידועות במשמעת ובמשחק ההקרבה שלהן ועוד. סוף סוף, נראה שיש ניצנים של דרך מסויימת לנבחרת הישראלית.
אחרונים והכי חשובים אציין את סגל השחקנים ששנים לקחו ברצינות את המקצוע. עוד לפני שההתאחדות וצוות המאמנים השקיע בהם באמת. הם בעצם הבסיס להתקדמות שראינו במוקדמות אליפות אירופה הזו. אציין את הבכירים שבהם: אדם כהן הקפטן שמביא איתו המון ניסיון ובעיקר השקעה פיזית ומחשבתית. תמיר ועידן שקולניק הנמרצים והמוכשרים שגורפים תארים בכל קבוצה בה הם משחקים. עידו בודה שהחל את דרכו בליגת המכללות, למד את הבסיס של המשחק מירון נצר מאמן הינשופים, וכיום עומד מול נבחרת גרמנית בריאה וחזקה וסוגר נכון ומדויק. ג'ובראן שכבש בטורניר הראשון בו הוא משתתף. שוער המשנה מנבחרת החירשים שעמד בפרץ הגרמני עד לשניות הסיום. ועוד רבים וטובים שהשקיעו ומשקיעים זמן יקר ולא מתגמל למען הענף.
יש עוד המון מה לשפר. בראיון שערכתי עם פלקאו הוא ציין מספר דברים שאפשר וצריך לעשות: השקעה במועדוני ילדים ולא רק בקבוצה הבוגרת, זה יטיב עם הכדורגל ולא בהכרח רק עם הפוטסל. התניית קיומו של מועדון בבניית מחלקת נוער. אירגון אירועים יוקרתיים עם ספונסרים רציניים ובגיבוי ההתאחדות. בנייה והשקעה בקבוצות אחרות המשתתפות בליגה בכדי לייצר ליגה עם תחרות אמיתית. השתלמויות לצוותי המאמנים בארץ. ואף יצירת רגולציה למתן אישורי אימון למאמנים שיעברו השתלמויות ספציפיות בלבד.
אני רוצה לסיים בעוד כמה קלישאות שאני באמת מאמין בהן וחושב שהן מתאימות לסיפור הזה: "הדרך יותר חשובה מהתוצאה". לפחות בשלב הזה, וחשוב מאד להבליט את הדרך. ודבר אחרון, בתור בוגר (לא מוצלח כלכך) של הענף אני מוריד את הכובע בפני ההתאחדות, הצוות והשחקנים.
