נגמר המונדיאל והמוני אוהדי הכדורגל (אני ביניהם) מתכוננים לנפילה של אחרי ה-היי של הטורניר שמתקיים פעם בארבע שנים. הנפילה עלולה להיות חזקה מהרגיל, אחרי טורניר פשוט מטורף כמו זה שהסתיים זה עתה ברוסיה.
למזלי, אני אוהב MMA באותה המידה. ובספורט הזה אין "עונה" ואין "פעם בארבע שנים". יש כל הזמן. אני שב ומזמין אתכם להצטרף אל חבורת המשוגעים שלנו, שנהנית מתחרות איכותית, בין לוחמים, שמשלבת טכניקה, טקטיקה, כוח, אופי ותמיד איתנו.
ועכשיו, לעסק לשמו התכנסנו מול מוניטור זה.
לפני קצת יותר משנתיים, "WME-IMG", חברת מייצגי טאלנטים, הרעידה את עולם ה-MMA כשרכשה מידי האחים פרטיטה את ארגון ה-UFC בסכום של כ-4 מיליארד דולר. האחים המוכשרים ראו בתקופה שקדמה למכירה, ובעצם הובילה אליה, את קונור מקגרגור נוסק לזכייה בשתי חגורות אליפות בשתי קטגוריות משקל בו-זמנית (הראשון אי-פעם לעשות זאת), ומביא המוני צופים לצפות ולהזרים כסף רב לארגון – הבינו שנקרתה בידיהם הזדמנות שאולי לא תחזור "לעשות אקזיט", ומכרו. בעבור מי שבמו כיסיהם איפשרו לספורט להגיע להיכן שהוא היום, ולהיות בדרך למיינסטרים, זה היה הפרס. אבל, הבעלים החדשים לא זכו עדיין "להינות" ממטיל ביצי הזהב. בטח לא כפי שתיארו לעצמם שעה שחיככו ידיים בהנאה בעודם מתכננים את הרכישה. כי אמנם הזכייה של קונור בחגורה השנייה (משקל קל) התרחשה חודשיים-שלושה לאחר הקנייה, אבל מאז קונור היה עסוק בילד חדש, קרב איגרוף מול פלויד מייוות'ר, זריקת עגלות על אוטובוסים – ובקיצור, כל מה שלא קשור ל-UFC ולהכנסות.
הרכישה הזו היתה עסקה נוצצת והמוני אוהדי ה-MMA בעולם פינטזו על כל ה-”money fights” שאוטוטו הולכים להתרגש על מסכינו. הרבה כסף נכנס והחבר'ה מההנהלה החדשה לבטח תיכננו להתחיל לחלוב את הצעצוע החדש שרכשו במיטב כספם. אני לא יכול לדבר בשמם, אבל רק מתאר לעצמי שהם חיכו (ועדיין מחכים) לקונור, או למישהו עם כריזמה דומה שיבוא ויטיל קסמיו על הקהל, או במילים אחרות – למישהו נוצץ.
אבל ליקום תוכניות משלו, והחיים לא צפויים, ושאר קלישאות שכמובן נכונות. וכך, כשנתיים אחרי הרכישה, בראש כל מחלקות המשקל עומדים לוחמים שלא נחשבים מושכי קהל או מכניסי כסף גדולים, אבל רובם ככולם נמצאים בראש המחלקה פשוט כי הם הכי טובים שיש למחלקה להציע. החל מהמשקלים הנמוכים, בהם שולטים דמיטריוס ג'ונסון, טי ג'יי דילשואו, מקס הולוואי, וחביב נורמגומדוב, דרך משקלי הביניים עם טיירון וודלי ורוברט וויטאקר וכלה במשקלים הכבדים, בהם שולט הבחור בו ארצה להתמקד היום.
אם תלכו ברחוב ולא תדעו מיהו דניאל (DC) קורמייה, רוב הסיכויים שלא תביטו פעמיים. אולי אפילו תפספסו אותו. הוא לא גבוה מאוד, לא נראה שרירי בכלל, ואם נודה באמת, קורמייה נראה כעוד אפרו-אמריקאי שמנמן. בנוסף לכך, הוא מרבה לחייך ולספר בדיחות סבא, כך שאם כבר, אני מאמין שהוא יראה כאיזה דוד חביב. הכל, רק לא לוחם MMA. וכך בעצם הקריירה שלו התנהלה – תחילה בארגון סטרייקפורס, ומאוחר יותר ב-UFC. הקרב היה נקבע, קורמייה היה מגיע, עם הכרס והחיוך, והיה מנצח. בדרך כלל בעצירת הקרב בעקבות הכנעה, נוקאאוט או פשוט החלטת שופטים לאחר שליטה מוחלטת בקרב.
די.סי., כפי שהוא מוכר לאוהדי הספורט, התחיל את הקריירה מוקדם בגיל תיכון, כשנלחם וזכה בשלוש אליפויות היאבקות במדינתו – לואיזיאנה. הוא גם זכה במדליית זהב באליפות העולם (גרקו-רומאן). במקביל שיחק גם פוטבול. אחרי הצלחות גם במכללות, קורמייה החל בקריירה מקצוענית והיה האלוף הלאומי במשך שש שנים רצופות בהיאבקות בסגנון חופשי (על ההבדלים – מוזמנים להאזין לפודקאסט המצויין של עכברי הכלוב).
קורמייה נבחר לנבחרת האולימפית של ארה"ב לאולימפיאדה של 2008 אך נאלץ לפרוש בשל בעיית כליות. בהמשך זכה די.סי. במדליות נוספות בשלל תחרויות יוקרתיות נוספות, לפני שבגיל 30 פצח בקריירת MMA. לשם קבלת פרופורציות, לוחמי MMA רבים מאוד מגיעים לגיל הזה בשיא, עם רקורד עשיר בספורט.
מכאן, החל מסע הקסם המסתורי של קורמייה אל הפסגה. אחרי הכנה באחד ממכוני ה-MMA היותר קשוחים (AKA) הוחתם קורמייה על חוזה עם סטרייקפורס, הארגון השני בחשיבותו בזמנו (כמובן אחרי ה-UFC) ובשקט מוחלט במושגי MMA סידר לעצמו רקורד של 5-0. ואז הוזמן, בהתרעה של חמישה שבועות, למלא מקום בטורניר הגראנד-פרי שערך הארגון במחלקת המשקל הכבד. היריב הראשון היה אנטוניו סילבה שגדול מקורמייה בכמה ראשים, והחזיק בניצחון על פדור אמיליאננקו (אחד הגדולים אי-פעם). הקרב לא יצא מהסיבוב הראשון. די.סי. נתן לענק הברזילאי נוקאאוט והמשיך לגמר מול אחד המתאבקים החזקים יותר שעברו בסבב – ג'וש בארנט, גם הוא גדול פיזית מדי.סי. את בארנט קורמייה ניצח בהחלטה, אבל היה זה אחרי ששלט בקרב ללא עוררין, הטיל אותו באוויר וניצח בקרב ובטורניר כולו.
ועדיין, לאדם הממוצע, כולל אוהדי MMA רבים, לא נדלקה נורית שאומרת "שים לב!".
לא הרבה אחר כך, ה-UFC קנו ובלעו את סטרייקפורס וקרב הבכורה של קורמייה היה מול אלוף UFC לשעבר פרנק מיר אותו גם ניצח בהחלטה. לקח לו עוד שלושה קרבות, מול רוי נלסון המסוכן, ואחרי שירד לקטגורית החצי-כבד (כדי לא להלחם בחברו הטוב קיין ולאסקז), גם מול פאטריק קאמינס ודן הנדרסון, עד שהגיע למעמד קרב על החגורה. היריב… ג'ון ג'ונס, להלן קריפטונייט.
לפני שניכנס לגוב האריות הזה, אזכיר לכם שוב, זהו דניאל קורמייה:
אז איך?! איך הוא עשה את זה?!
ב-MMA למתאבק טוב יש יתרון בכך שבזכות הכישורים הללו, הוא יכול להכתיב היכן יתנהל הקרב – בעמידה? כנגד הגדר? על הקרקע? זה תלוי בעיקר בו, מפני שהוא יודע להפיל יריב לקרקע, ויש לו את הכישורים למנוע מהיריב לעשות לו בדיוק את אותו הדבר. לקורמייה יש את זה ובצורות שונות ומגוונות. דוגמית קטנה היא הדרך האהובה עליו להוריד יריב לקרקע. בעוד רוב הלוחמים הולכים על מה שנקרא סינגל או דאבל לג, כלומר לנעול את הידיים סביב רגל אחת או שתיים ובעזרת הרמה\משיכה להפיל את היריב, קורמייה אוהב להוציא את היריב לחלוטין משליטה על הגוף. הוא יורד נמוך ומהר מאוד (נמנע ממכת קאונטר או ברך) מכניס את הכתף שלו בין רגלי היריב, ואז מתרומם, מניף את היריב באוויר, כמעט כמו סחיבת פצוע, ומטיל אותו בכוח על הקרקע.
יש לדבר שני יתרונות בולטים, אותם קורמייה יודע לנצל בצורה מקסימלית. האחד, כאמור, ליריב אין כל שליטה על הגוף שלו והוא נתון לחסדיו של די.סי. היתרון השני הוא שברוב המקרים, אחרי ההטלה, קורמייה נמצא בפוזיציה עדיפה של שליטה מהצד. משם, כמתאבק ברמה הכי גבוהה שקיימת ב-MMA, הדרך להכנעה, או נוקאאוט ממכות על הקרקע, קצרה מאוד.
ישנן עוד סיבות, אבל בואו נחזור לאחת היריבויות הכי מעניינות וטעונות בהסטוריה הקצרה של הספורט בצורתו המודרנית. דניאל קורמייה מול ג'ון ג'ונס.
בניגוד לכל יריב אחר, ג'ונס מחזיק בשניים או שלושה דברים שעד כה מונעים מדי.סי. להשיג מולו ניצחון. ג'ונס הוא אחד הלוחמים הגבוהים שמשתמשים באורך שלהם טוב מאוד (ולדעתי, הכי טוב), הוא מתאבק מעולה, ואם צריך להוסיף משהו למשוואה, הרי שהוא סטרייקר מגוון מקורמייה בהרבה, וזה בא לידי ביטוי גם מטווח אגרוף וגם במה שנקרא קלינץ' (תוך אחיזה ביריב). על זה נוסיף שג'ונס ידע להיכנס לקורמייה מתחת לעור, ופשוט לא הותיר לו סיכוי.
שני קרבות נערכו בין השניים. בראשון ניצח ג'ונס בהחלטת שופטים בלתי ניתנת לערעור. 1-0 ג'ונס. לקרב השני הם עלו אחרי עוד סידרה ארוכה של קרבות מיקרופונים וטוויטר ובמשך כמעט שלושה סיבובים, נראה היה שקורמייה יוצר יתרון בקרב. אבל אז פרצה הגאונות של תוכנית המשחק של ג'ונס. אחרי שבמשך שניים וחצי סיבובים הוא בדק את התגובות של די.סי. למכות שלו, הוא הכין לו מארב, וכשקורמייה – כצפוי ע"י ג'ונס – הוריד את הראש הצידה, חיכתה לו שם בעיטה, ומשם… היסטוריה… אבל, בדיקת הסמים של ג'ונס העלתה ראיות לשימוש בחומרים אסורים, וכך יצא שהתוצאה בוטלה, ובמקום ניצחון בנוקאאוט לג'ונס, הקרב הוכרז כלא מוכרע. 1-0-1 ג'ונס.
יש כאלה שטוענים שקורמייה גדול מג'ונס, ויש כאלה שטוענים להיפך. ישנו ויכוח בלתי נגמר בנושא, ולא אכנס אליו כאן. אלה מצביעים על החומר האסור, ואלה טוענים שאין קשר. אני טוען שלג'ונס יש ניצחון נקי על קורמייה, והשני לא הוכרע בזכות חומר אסור, אבל לא נדע אף פעם… (עוד מעט נשוב לזה).
בינתיים, בעוד ג'ונס מרצה עוד עונש הרחקה, קורמייה הוכרז כאלוף המשקל החצי-כבד, והמשיך להילחם. בין הקרבות עם ג'ונס ולאחריהם, הבחור החביב "ניקה את המחלקה" ונוצר מצב שאין כבר יריב ראוי ממש להילחם על החגורה הזאת. והזמן עובר, וקורמייה כבר בן 39…
אחרי שסטיפה מיוצ'יץ', אלוף המשקל הכבד הדומיננטי ביותר שהיה לנו, ניצח מפלצת בדמות פרנסיס נ'גאנו ושמר על התואר, עלה הרעיון לסופר-פייט בין האלופים הכבדים. ושוב, הרוב המוחלט של האוהדים שכחו שדוד דניאל ניצח כבר ענקים בעבר. שכחו שבחר להתמודד בחצי-כבד רק בגלל שותף לאימון. אז קורמייה הזכיר להם… בשבת שעברה (07.07) הוא ניצח את מיוצ'יץ' בנוקאווט בסיבוב הראשון והפך לשני בהסטוריה שמחזיק בשתי חגורות בו-זמנית.
אבל איך?! איך הדוד השמנמן מנצח לוחם כמו מיוצ'יץ' שגדול ממנו, בעל היאבקות טובה ואגרוף עדיף?!
דבר אצל קורמייה אינו כפי שהוא נראה. לקרב הזה התכונן קורמייה אחרת. הוא נלחם בעמידה, תוך שהוא שולח את הידיים קדימה בצורה מוזרה, מצחיקה, לא קשורה לאיגרוף. ואכן, איגרוף לא היה בראש שלו. מה שכן היה, הוא הקלינץ'. כשהידיים שלוחות קדימה פתוחות (מה שגרם גם לאזהרה של השופט בעקבות פגיעה בעין של מיוצ'יץ'), יש לו את ההזדמנות לתפוס את היריב ביד אחת ולשלוח אגרוף לפניו. כמה נסיונות כשלו, אבל לוחם כמו די.סי., עם מוסר עבודה אינסופי, כושר ואתלטיות שלא מסתדרות עם המראה החיצוני, לא יוותר. הוא המשיך ולבסוף בא על שכרו. הוא השיג את הקלינץ', מיוצ'יץ' ניסה בחוכמה לשלוט ביד שלו, אבל היד השניה פגעה בדיוק איפה שקורמייה דמיין שתפגע.
וכך, יש לנו את האלוף הכפול הראשון אי-פעם במחלקות הכבדות. ולא רק שהחבר'ה ב-"WME-IMG" קיבלו כוכב על שאין לו לא את הכריזמה של קונור מקגרגור, ולא את כוח משיכת הכסף שלו, הם גם קיבלו אותו על סף גיל 40, עם הצהרה שייפרוש בגיל זה.
אופס.
אז מה עושים? מזמינים שם גדול מהעבר (ברוק לסנר) שכן מוכר כרטיסים לאירוע, מכניסים אותו לאוקטגון, ומכריזים על קרב בינו לבין קורמייה. אני טוען כבר זמן רב ש-UFC מתנהלים יותר ויותר כמו WWE (האכסניה הקבועה של לסנר). בערב הזה, נראה שה-UFC סוף סוף הודו בכך.
כמובן שהרשת געשה בעקבות כך, ואולי זה אפילו יכניס עוד כמה דולרים לחשבון הבנק של הבעלים, אבל אני בוחר לזכור את הערב הזה כערב בו דניאל קורמייה הגיע לפסגה. קיבל רשמית מעמד של אגדת MMA. בעצם, מה עוד יש לו לחפש?
מבחינת הישגים ומעמד – כלום.
אבל, יש מישהו שנכנס לו מתחת לעור, ואני לא מאמין שהוא רוצה לשכוח מזה. השעון שמתקתק על ההשעיה האחרונה של ג'ון ג'ונס לדעתי לא נותן לדי.סי. מנוח. אני חושב שיש קרב אחד בעבורו קורמייה יישאר, או אפילו יחזור מפרישה. הקרב שניצחון בו, ייתן לו שקט.
