עולם הספורט מלא גאונים מלאי כשרון. את עולם הספורט היום מובילים מסי, רונאלדו, זלאטן, לברון ג'יימס, סטף קארי, רוג'ר פדרר, נובאק דגוקוביץ, לואיס המילטון ועוד. כל אלו, לרוב, יציבים ביכולתם להיות ענקים, להוביל ולהישאר בטופ לאורך הקריירה שלהם.
בבחינה הבלתי פוסקת שלי ברשימת השחקנים הגדולים אני אוהב לחפש כמה שמות של פרחחים משוגעים. דמויות לא יציבות. אלו בעיני דמויות יותר מרגשות ורומנטיות אשר בדרך כלל מאחוריהן עומד סיפור חיים לא פשוט. לרוב מדובר בשחקנים שלא קיבלו תמיכה וגב דומה לזה שקיבלו למשל קאקא או מסי ומכאן שרגעי השיא המעטים שלהם מרגשים אותי יותר. הדוגמה הטובה ביותר היא מראדונה אבל אני דווקא התכוונתי לפול גאסקויין הוא בשמו המוכר יותר "גאזה".
לאחרונה צפיתי בסרט בן 90 דקות על המשוגע האנגלי מניוקאסל אשר מוכר לרוב צופי הכדורגל יותר כפרחח שמנמן, אלכוהוליסט, שהיכה את אשתו ובעיקר התעסק בהכל חוץ מכדורגל. אין ספק שהוא זכור בזכות מספר רגעי גאונות במדי נבחרת אנגליה, אבל הרושם שנוצר הוא שהיו חסרים לו כמה ברגים בראש.
מעטים האנשים המבינים את הטרגדיות והמשברים שעבר השחקן שלטענת גארי ליניקר, ווין רוני וטרי ונבלס הוא הגדול ביותר בהיסטוריה של אנגליה. בגיל 10 אח קטן שלו ממשפחה אומנת נדרס למוות מול העיניים שלו, בשיא הפריחה שלו בגמר גביע בין טוטנהאם לנוטיגהאם פורסט הוא נפצע בצורה קשה והושבת לשנה ואז בחזרה נפצע שוב, עם הגעתו ללאציו כרכש היקר ביותר באיטליה הוא נפצע באחד האימונים פציעה קשה שהשביתה אותו לתקופה ממושכת בפעם השלישית. כאשר סוף סוף מצא בית חם בגלאזגו ריינגרס וזכה באליפות הוא בטעות הצליח להרגיז חלק מהעם הסקוטי בגלל חגיגת שער עם חליל מה שהוביל לכך שבמשך עונה שלמה איימו לרצוח אותו. כל אירוע כזה (בעיקר פציעות ממושכות) מביא למספר חודשים רגישים בקריירת הספורט של שחקן ובמקרה של גאזה שולח אותו לשתות אלכוהול ולמשוך כותרות שליליות.
מוריניו קורא לגאזה השחקן "המיוחד", בובי רובסון וטרי ונבלס נתנו לו גב והיו מוכנים לספוג את השטויות שלו בידיעה שמהלכי הגאונות שלו יגיעו. כאשר צופים במיטב רגעיו בניוקאסל, טוטנאהם, ריינג'רס ונבחרת אנגליה רואים שחקן שמן, לא מהיר או זריז, גוף של פועל בניין אבל אחרי כל נתוני הפתיחה הרעים ניתן להבחין בקלות בשחקן כריזמטי, מנהיג ובעל יכולת להטריף את השחקנים סביבו ובעיקר את הקהל. לזה תוסיפו כוח פיזי,יכולת שמירה על הכדור ובעיטה אדירה וקיבלתם שחקן שבשבילו קונים כרטיס למשחק.
כאשר צפיתי בקטעים שלו ביו טיוב מצאתי את עצמי קופץ על הספה מהתלהבות לראות אותו חוגג שער ואיך הוא סוחף אחריו את כל הקהל. הקהל האנגלי יודע לתת אהבה לשחקני בית ונשמה שיודעים להחזיר אהבה למועדון או לנבחרת. איפה בנבחרת ישראל ראינו שחקן ממרר בבכי כמו שגאזה בכה במונדיאל 90? האירועים הטראגיים והפציעות לא אפשרו לקריירה שלו להגיע לאן שאינייסטה או פברגאס הגיעו מבחינת תארים.
אמרתי כבר לא פעם שמעבר לנצחונות יש נשמה, אוהדי הכדורגל רוצים ניצחונות אבל יודעים לזהות נשמה. אני זיהיתי בקולו ובדבריו של גאזה אדם רגיש, מצחיק וקצת משוגע שלוקח את החיים על הצד הטוב ביותר. מה רע בקצת משוגע? הרי כולנו משוגעים טיפה.
גאזה ריגש אותי הרבה יותר ממה שמסי או כריסטיאנו עשו או יעשו אי פעם, אז במקום לראות איזו סדרה או עוד משחק סתמי, תראו את הסרט על גאזה.
(טריילר לסרט)
כמה כיף להיזכר בשחקנים האלה של פעם… אז שחקן כזה היה מקבל מהמאמן יד חופשית: תעשה מה שאתה רוצה, עזוב אותך מהגנה. היום לכל אחד יש את התפקיד המוגדר שלו, איפה הוא מכסה בהגנה וכו'…