בעידן של סמארטפונים ועוד כל מיני גאדג'טים עם שמות מתחכמים, אדם שאוהב ספורט וחשוב לו לעקוב אחרי מה שמתרחש חסר כל תירוץ ללמה הוא לא מעודכן אחרי כמה ימים של מילואים. אפילו אם זה בשטח, בלי נקודת טעינה אחת לרפואה, זה לא תירוץ. אז למה כשחזרתי הביתה אחרי 9 ימי מילואים ביוני, שכללו סופ"ש במצפה רמון באכסניה עם טלוויזיה, הרגשתי כאילו הפסדתי שנה וחצי של אירועי ספורט?
אני מניח שזה קשור להבדלים בהתייחסות למילואים, כשכל אחד רואה את השירות הזה באופן אחר. הדבר היחיד שאני סובל ממנו במילואים זה להגיע לצאלים. בימי ראשון, לעלות על האוטובוס מב"ש לצאלים (אם לא מגיעים עם רכב) משול ל-Royal Rumble, רק על אמת. אבל הפעם המילואים היו מרביעי עד חמישי. באמת לא היה לי על מה להתלונן.
אני ממעט לפתוח את הטלפון כשאני במילואים. פעמיים ביום מדליק אותו לכמה דקות. לשלוח הודעות למשפחה, לדבר עם האישה, לראות איזו תמונה של הבת שלי ושל הכלב. זהו פחות או יותר. רגע לפתוח איזה אתר ספורט כדי לדעת מה קורה, אבל בלי להתעמק יותר מדי. כמו לרפרף על כמה כותרות בעיתון ולזרוק אותו על השולחן חזרה. יכול להיות שזה קשור להפרדה שאני עושה בראש שלי בין החיים האמיתיים למשחקי מלחמה האלה, כשאומרים לך לשים מדים באמצע החיים. אם כבר להתנתק, אז כמעט עד הסוף.
עד לפני שבעה חודשים, העבודה שלי הייתה לכתוב באתר ספורט שהקמתי ביחד עם חבר. פול טיים. זה נמשך כמה שנים, ובמילואים תמיד הייתי ה-Go to guy לגבי ספורט אמריקאי, אבל גם כדורגל, אירופאי וספרדי. אני עדיין עוקב המון אחרי ספורט, אבל כבר לא עובד על האתר, וקצת פחות חזק בדברים שהייתי ספץ בהם עד לא מזמן. בלי קשר או עם, המילואים נפלו בדיוק על סדרת הגמר של הנ.ב.א. המצב של קליבלנד כבר היה לא משהו שיצאתי למילואים, ולמרות שקיוויתי שהסידרה תיגרר כדי שיהיה לי מה לראות כשאחזור הביתה, לא האמנתי שזה יקרה. גם זכיתי בהתערבות על זה בעבודה, מה שאומר שיום אחד השבוע לא הייתי צריך להביא אוכל מהבית – נ' לקח אותי לארוחה מפוארת (עד 50 ש"ח).
זה שלא ממש עקבתי במהלך המילואים לא הפריע לאנשים לשאול על אלף ואחד דברים שהתרחשו באותו הזמן. על סדרת הגמר, על סדרת הגמר של ההוקי, על הרולאן גארוס (פספסתי את הרבע, חצי וגמר), ועל הנושא שאוהדי מכבי חיפה הכי שונאים לדבר עליו: מכבי חיפה.
גם בימים מאז שחזרתי, את רוב הזמן ביליתי בלהשלים שעות שינה וזמן עם המשפחה. כן, ניסיתי לראות קצת יותר לעומק את משחקים 4 ו-5 בגמר הנ.ב.א, אבל לא הפקתי שום תובנות שלא הועלו כבר זמן קצר אחרי המשחקים. הרמתי גבה מרונאלדו והשמועה/אמת שרצה לה עכשיו לגבי הרצון שלו לעזוב בגלל שמעזים להתעסק בהעלמות המס שלו (לכאורה) ועוד כמה תופינים רכילותיים. לא הופתעתי שסוכן העל מינו ראיולה דוחף את ג'אנלואיג'י דונארומה להפוך לשכיר חרב לפני שהוא חוגג יום הולדת 19, במקום לעשות עוד צעד בדרך להיות אגדה באדום שחור (ואני בכלל אוהד יובנטוס). לא הרמתי גבה כשראיתי כשהתוכניות של מכבי חיפה לגבי מנהל מקצועי קרסו להן. והיה גם פיינל פור בכדורסל (את הגמר יצא לי לראות), ומקגרגור מול מייוות'ר שאושר לו כדי לקבוע שיאים של מכירות וצפיות אבל כנראה ינפק קרב איגרוף לא יותר מדי טוב. אני בטח שוכח עוד כל מיני דברים.
למי שאוהב להתנתק מהכול (ובעיקר המחויבויות), המילואים הם ברכה. למי שאוהב להיות מעודכן, המילואים לא באמת מפריעים. אבל יהיה נחמד אם פעם הבאה הם יפלו על תקופה קצת פחות עמוסה מבחינת אירועי ספורט שכיף לחוות ולספוג בלייב. לאכול ארוחת בוקר עם ביצה קשה וקצת חול לתיבול זו לא הדרך האידיאלית לצרוך ספורט. לא בשבילי לפחות.
