משחק העונה בין מכבי ת"א להפועל ב"ש הסתיים זה מכבר ונראה שנאמר כבר כל מה שיכול היה להיאמר. החל בדיון הבלתי נמנע על הפנדל שהיה או לא היה (בלי קשר לדעתי שלא היה מוצדק – הרי שהשופט שרק ומכאן שהיה) וכלה בהתנהלותו של ג'ורדי קרוייף, כושרו (או החוסר בכך) של טל בן חיים וכמובן מנת המשכל של אלי דסה. כצהוב מלידה, כתבתי את דעתי שאם האליפות הולכת שוב דרומה, הרי שלא בגלל הפנדל הזה, ולא בגלל המשחק הזה היא הולכת לשם. הרי מכבי ת"א איבדה נקודות בצורה חסרת אחריות לאורך כל תקופת שוטא ארבלדזה. אז מהן שלוש הנקודות האלה בטרנר?
אבל ארצה לקחת את הדיון כמה אלפי רגל כלפי מעלה ולדבר על מה שאני רואה כאחת הסיבות העיקריות בגינן הפועל ב"ש מצליחה בשנתיים האחרונות היכן שכל כך הרבה נכשלו. הרשו לי לקבוע חד משמעית, שרמת הכדורגל בארץ נמוכה. נמוכה מאוד. לא, אני לא ציניקאן אכול בשנאה עצמית, אני בסך הכל אדם שעוקב אחרי נבחרת ישראל, והקבוצות המייצגות אותנו במפעלים בינלאומיים. אין שום הצדקה למחשבה שאנחנו אפילו מדרג הביניים באירופה (קל וחומר שבעולם), אם יש לנו בערך שלושה שחקנים שמסוגלים (בתיאוריה) לשחק כשווים מול שווים עם האריות. ושניים מהם אפילו לא משחקים בליגה שלנו. מקווה שלא פגעתי בציפור הנפש של איש. הכוונה היא לצייר בסיס, ממנו אפתח את הרעיון.
בשנת האליפות של אוסקר גרסיה, ניתן היה להבחין שהיתרון הגדול ביותר של מכבי ת"א על שאר הליגה היה בכושר גופני, ומכך – ביכולת להציג רמת משחק, ריכוז ואינטנסיביות גבוהות משאר הקבוצות לאורך משחק שלם. לא היה מדובר בקבוצה מעולה מבחינה טכנית, אבל כן ממושמעת, ומאוד יעילה. בשנת האליפות של פאולו סוזה, היה שיפור ברמה הטכנית (אחד ערן זהבי בבקשה) ובמהירות המשחק. ובטרבל של פאקו התווספו נסיון, תנועה בלתי פוסקת ונחישות. למעט זהבי, לא הובאו שחקנים יוצאים מגדר הרגיל מבחינת הטכניקה. לא גאוני כדורגל, לא אשפי כדרור.
ומכאן – נדבר על ב"ש, אלונה ברקת ובעיקר ברק בכר. לפחות מאיפה שאני יושב, נראה כי ישבו אנשים וחשבו איך שוברים את ההגמוניה הזו ומה הביא לקבוצה מתל אביב את ההצלחה הזו. והתשובות שלדעתי הגיעו אליהן היו שבליגה בה רמת המשחק לא מדהימה, צריך למצוא את הגורם הטכני סביבו ניתן לבנות הרכב (ראו: מאור ומאור). ואיזה הרכב צריך לבנות? מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר.
מהר יותר כי משחק אגפים (נראה כמו האתגר הגדול ביותר של הכדורגל שלנו) חייב להיות מבוסס על מהירות, אחרת לא הרווחנו כלום. מגינים לא חייבים להיות בעלי שליטה אבסולוטית בכדור. הם חייבים להיות מסוגלים לבצע תנועה מהירה לשטח, ולקבל את ההחלטה הטובה שתביא את הכדור למקומות הנכונים. והם כמובן חייבים לחזור במהירות כדי לבצע את המשימות ההגנתיות שלהם (והדברים נכונים עוד יותר לגבי בלמים – בטח ובטח כשמשחקים אצל בכר). מהר יותר, פרושו גם מהירות קבלת ההחלטות והעברת הכדור לאיזור ממנו מתחילים לייצר מצבים. מספיק לראות כמה זמן עובר מרגע חילוץ הכדור מהיריב (ג'ון אוגו) ועד המסירה לבוזגלו או מליקסון, בואכה שהר\וואקמה. וכמובן, אם החלוץ איטי, הרי שכל זה לא עוזר והוא לא מגיע למצבים. ב"ש נראית כקבוצה המהירה בליגה. בכל העמדות כמעט.
גבוה יותר כי ב"ש, באופן כמעט קבוע מול מכבי ת"א, לא מתעקשת להיות זו שמחזיקה בכדור. לעומת זאת, היא הקבוצה היחידה – כך נראה – שמסוגלת לבצע לחץ גבוה בצורה אפקטיבית. ובמידה שלא מצליחה, הרי שברוב המקרים – המהירות של כל חלקי הקבוצה, מאפשרת לה לחזור לעמדות בצורה מושלמת – וכך היא מנטרלת את מכבי באופן עקבי. איפה ב"ש שהפסידה 6-2 בגמר גביע ואיפה ב"ש של בכר…
חזק יותר קחו "גרזן" (לא רק, אבל גם) כמו אוגו, הוסיפו לו ראדי ויש לכם קישור חזק. ויטור וצדק ויש לכם הגנה קשוחה. קחו שהר, וואקמה וקצת ברדה (שלושתם לא בדיוק שברירים) ויש לכם התקפה שבנוסף למהירות, יש לה גם נוכחות.
אז כן, מליקסון ובוזגלו הם פשוט תענוג בתנועה (ועכשיו גם אוחנה), אבל בליגה שלנו מספיק אחד מאלה, וסביבו קבוצה מהירה יותר, גבוהה יותר וחזקה יותר, כדי לבסס שליטה. פעם קראו לקבוצה הזו מכבי ת"א (זהבי, מיכה, עטר, פריצה ושו"ת) והיום הפועל ב"ש. נכון, יש עוד כמה וכמה דברים שיכולים לעשות הבדל (ועוד לא דיברנו על עוד חולי של הכדורגלן הישראלי – תנועה ללא כדור רחמנא ליצלן) אבל ברמת הכותרת, כדי להצליח בליגה שלנו (ואף לעשות דברים יפים באירופה בעירבון מוגבל) חייבים להבין את הבסיס הזה.
מעניין לראות מה יהיו המהלכים הבאים של מכבי, כי ב"ש בנתה בסיס יפה לשנים הקרובות. מסקרן יהיה לראות מה יעשו קבוצות אחרות.
