ביום שישי האחרון בשעה 12:00 קיבלתי טלפון מחבר. "יש משחק של עירוני אשדוד שמתחיל עוד שעה, אולי תבואי לראות?"
הוא תפס אותי בדיוק באמצע של הסידורים לשישי, כשאני עדיין מתבאסת שלא הצלחתי לנצל את הבלאק פריידי כראוי. מה לי ולליגה ב' עכשיו? מה הקשר? אין לי מושג מה המצב שם, מי נגד מי, אני לא מכירה שם של שחקן אחד אפילו, ואני לא מתכוונת להוציא על זה כסף. "נו כבר קמצנית. נשים נכנסות חינם". כמובן שבתור אחת שיודעת לזהות מבצע משתלם, הצטיידתי בכובע גרב ומעיל ונסעתי לאשדוד. כבר בנסיעה הקצרה מגן יבנה הגשם התחיל לטפטף על החלון וכמעט שהסתובבתי. איזה מזל שלא עשיתי את זה!
אז נכון, מגרש ה"סינתטיקו" ברובע ב' לא מזכיר אצטדיון פאר, אבל האווירה בפנים לא תבייש גם קבוצות מסוימות בליגת העל. מעבר להרגשה המלכותית של להיכנס בלי כרטיס (שמישהו ילמד מהם!!!) חטפתי קצת שוק כשנכנסתי פנימה. בחזון שלי דמיינתי משהו כמו 30 אנשים ביום חורפי שבאו לתמוך בקבוצה בכל מחיר. כשהמבט שלי חלף על פני יציע האספלט ראיתי כמה מאות אוהדים נלהבים. דגלים, חולצות של המועדון, תופים, עידוד, שירים ובעיקר המון שמחה. חיפוש קצר בגוגל הראה לי שעירוני מדורגת ראשונה בליגה ומשחקת מול השלישית – מכבי קרית מלאכי. הגעתי למשחק צמרת!
על רמת המשחק לא ארחיב, היו הברקות פה ושם ובסופו של דבר עדיין מדובר בליגה ב'. אבל הרמה היא לא העניין פה. כשהפועל תל אביב ירדה ללאומית הדבר הראשון שאמרו הוא שהיא תביא חווית קהל אחרת לליגה. ותמיד חשבתי לעצמי, מי אוהד את כל הקבוצות הקטנות האלה? מהלאומית עוד הצלחתי להגיע לתשובות, אבל מהליגות הנמוכות יותר? מה גורם להם להגיע בימי שישי למשחקים שככל הנראה מעניינים רק אותם ואת כמה מאות החברים שלהם ליציע?
אולי זו תחושת השייכות שמלווה קבוצת אוהדים. קבלת ההחלטות, השליטה והשותפות מורגשים היטב בקהל האשדודי שיודע טוב מאוד מה הוא רוצה. את רעיון קבוצת האוהדים אני מקשרת אוטומטית לבית"ר נורדיה שפרשה כנפיים אי שם אחרי המשבר הגדול של בית"ר ירושלים. להבדיל מנורדיה, שהתחילה מאפס בעקבות מחלוקות אידיאולוגיות על גזענות בקהל (כשבדיעבד בחלוף כמה שנים גם הקהל הבית"רי המקורי כבר נראה אחרת לגמרי, ועל כל אוהד שזורק הערה גזענית יש כמה מאות שדואגים לכפות בשירי עידוד ובמילים חיוביות), עירוני אשדוד מגלמת חזרה נוסטלגית לשורשים. אלו אוהדים שהקבוצה שלהם נלקחה מהם אי שם לפני קרוב לשני עשורים, ומשהו בהם לא נח. הם רצו אותה בחזרה.
שמעתי איזה אוהד מבוגר אחד שואל "מתי נכנסת שבת?" כי הוא מגיע מבאר שבע וצריך להספיק לחזור הביתה. מבאר שבע הגעת כדי לראות משחק של עירוני? למה? ואז נפל לי האסימון. אי אפשר לענות לשאלה "למה אני אוהד את הקבוצה הזו", מה אני הולך אחריה לכל מקום, עומד בגשם, מקלל ומתעצבן, ושמח עד השמיים כשהיא מצליחה. זה פשוט קורה.
אז נכון, אני מודה שבתור ראשל"צית לשעבר וגן יבנאית בהווה לא מצאתי את עצמי רודפת בשקיקה אחרי מועדוני הבית. ובכל זאת, במרחק של רבע שעה נסיעה ממני הגעתי להצגה מרשימה. האוהדים מציגים ריטואל מרשים של שירים, נשים וילדים מגיעים בהמוניהם, וכולם מהופנטים. במהלך כל המשחק שמעתי את האוהדים מעדכנים זה את זה בתוצאת המשחק של "האדומים אשדוד", האויבת מהעיר שבדיוק שיחקה בנתיבות. גם שם יש עולם שלם של מתח, ציפייה ויריבות.
לסיכום, באתי בספקות גדולים ואכלתי את הכובע. היה שווה לעמוד בגשם מתחת למטרייה עם אנשים טובים שבאו לדחוף את הקבוצה שלהם. אין ספק שזאת חוויה שאני ממליצה לעבור, סתם בשביל הכיף והאווירה.
אמנם לא ניצלתי את הבלאק פריידי לקניות, אבל בהחלט אספתי כמה נקודות למחשבה.
