זה הכל עניין של תזמון

עונה מוזרה עוברת על לברון ג'יימס, כשברקע הדיווח על כך שמעתה ועד סיום העונה הרגילה, הלוס אנג'לס לייקרס יגבילו את דקות המשחק של הכוכב הגדול שלהם, ואולי אף יספסלו אותו בערב השני של משחקי גב-אל-גב.

עונת בכורה שאיבדה כיוון

לא כך הייתה אמורה להתפתח לה עונת הבכורה של לברון במדי הקבוצה שנמצאת תחת הכי הרבה אור זרקורים. אליפות לא הייתה בתוכנית, לא ב-2019, אבל לפספס את הפלייאוף? בלתי נתפס כמעט לקבוצה עם לברון, אפילו שזה המערב, אפילו שהוא כבר מתקרב ליום הולדת 35.

בין אם זו הייתה הפציעה שלו, הניסיון לטרייד עם הניו אורלינס פליקנס על אנתוני דייויס או שילוב של שני הדברים, הלייקרס היו בדרך לפלייאוף בזכותו ונפלו מהמסלול לשם בגללו, במישרין או בעקיפין. הסיכויים של הקבוצה להגיע לפלייאוף כשהיא 6.5 משחקים בפיגור אחרי המקום ה-8 במערב שואפים ל-0.

כשהלייקרס בדרך לעונה מס' 6 ברציפות בלי פלייאוף, משהו שלא קרה מעולם למועדון, ולברון בדרך לעונה בלי פלייאוף לראשונה מאז 2005 (העונה ה-2 שלו בליגה), כל ציוני הדרך ההיסטוריים שהוא קובע, משובצים במגלומניה גלויה או נחבאת אל הכלים, מאבדים קצת מהעוקץ שהיה יכול להיות להם.

האדרה עצמית, בלי קשר לסביבה

בדיוק כשתקופת ההיעדרות של ג'יימס התחילה בסוף דצמבר, התפרסם ראיון שבו הוא טוען שהניצחון על הגולדן סטייט ווריורס בגמר 2016 הפך אותו לשחקן הגדול בכל הזמנים. בין אם קצת מוציאים מהקשר את מה שהוא אמר שם (אולי זו הייתה מחשבה רגעית באופוריה של הניצחון) ובין אם לא, זה חלק מרושם שנוצר; חלק ממוניטין שג'יימס מטפח לו בשנים האחרונות; שהמעבר ללוס אנג'לס הוא חלק גדול ממנו. כמו שאמר הסוכן/חבר שלו ריץ' פול "ב-2010, כשהוא עבר למיאמי, זה היה בגלל אליפויות. ב-2014, כשהוא חזר לקליבלנד, זה היה בגלל הבטחה. ב-2018, זה כדי לעשות את מה שמתחשק לו לעשות."

כרגיל, במסגרת הויכוח הנצחי לגבי מקומו של ג'יימס ברשימת הכדורסלנים הגדולים ביותר,  הכרזה שכזו לא תעבור בשקט. החזרה שלו למגרשים לוותה במעט מאוד נצחונות, אבל בהישגים אישיים. כשהדמות של לברון ממשיכה לצעוד מ-שחקן הנתפס כיותר מדי לא אנוכי בתחילת הקריירה שלו, אל חבר לקבוצה נוראי ומגלומן ששם את עצמו לפני הכול וכולם, הדרך שלו לציין את ההישגים הייתה קצת חסרת טעם, ואולי גם יותר גרוע.

במהלך הפסד לאינדיאנה פייסרס – תבוסה של 42 נקודות – ג'יימס הגיע ל-32,000 נקודות בקריירה, משהו שרק עוד ארבעה שחקנים עשו. הוא כמובן ציין את זה באינסטגרם, כאילו הקבוצה שלו, כשהוא משחק 30 דקות, לא הושפלה. ההאשטאג הקבוע שלו, thekidfromakron, כבר מזמן איבד את המשמעות שאולי פעם היה לו.

שלושה שבועות אח"כ, ג'יימס נכנס לעוד רשימה – השחקן היחיד בטופ 10 של כל הזמנים גם בנקודות וגם באסיסטים. כרגיל, ציון הדרך הגיע בזמן הפסד, הפעם לממפיס. לא הפריע ללברון לחגוג באינסטוש.

והיהלום שבכתר שבציוני הדרך שלו העונה הגיע השבוע, כשבמהלך עוד הפסד (אלא מה), ג'יימס עקף את ג'ורדן ברשימת הקלעים של כל הזמנים. עוד הפסד, עוד חגיגת מאורע באינסטגרם.

על הגדולה של ג'יימס לרוב אין ויכוח. איפה הגדולה הזו ממוקמת? זה כבר יותר שנוי במחלוקת. אבל זה פחות משנה.

המורשת

היה הרבה יותר קל לקבל את הטפיחות העצמיות על השכם בזמן שהלייקרס מצליחים. אנשים יכולים לסבול שחצנות עד רמה מסוימת, כל עוד היא מלווה בקבלות. כשהישגים היסטוריים באמת מרשימים הם חלק מעונה מאכזבת, זריקת חברים לקבוצה מתחת לגלגלי האוטובוס (מטאפורית כמובן), ניסיון לעשות טרייד על כמעט כל החברים לקבוצה (לכאורה ביוזמת ג'יימס וסוכנו, שהוא גם הסוכן של דייויס), ההגנה המידרדרת והמיני אובססיה של ג'יימס לגבי מייקל ג'ורדן (דיבר לא מעט פעמים על ה-ghost אחריו הוא רודף, רוח שהיא במקרה משיקגו), הדרישה לקבל הכרה והערכה על כל מה שג'יימס עשה עד עכשיו נראית טיפה'לה לא במקום.

מה צופן העתיד? הקיץ יהיה המבחן הגדול של מג'יק ג'ונסון. האם הוא יכול להנחית עוד כוכב לצד ג'יימס בקיץ מוצף בפרי אייג'נטס מרשימים? ואחרי קיץ של הנחתת השכרות לעונה אחת, האם מג'יק מסוגל לבנות סביב ג'יימס + כוכב אחד או שניים קבוצה לאליפות? כשהוא קיבל את הג'וב לא היינו בטוחים שהוא האיש המתאים למשימה. בין אם לברון מעורב במהלכים של ההנהלה או לא, כנראה למג'יק תהיה השפעה לא קטנה בחודשים הקרובים על הכיוון אליו הולכת המורשת של לברון ג'יימס.