את חגיגות השנה האזרחית 2004 ביליתי בקו-פנגאן, תאילנד. בין באקט לבאקט פגשתי בחור אנגלי נחמד ודיברנו, איך לא, על כדורגל. מסתבר שהוא חבר טוב של אלן סמית', ששיחק בלידס וביונייטד. תיעבתי את השחקן השחצן הזה, אחד השנואים עליי, אבל הבחור סיפר לי שמחוץ למגרש אלן מתנהג בצורה שונה לחלוטין, נעימה וצנועה. הבנתי שעל כר הדשא השחקנים מתנהגים כמו בהצגה ואפשר לשנוא מישהו בלהט המשחק, אבל לכבד אותו מחוץ למגרש (או שלא…).
בסוף אותה שנה היכה צונאמי קטלני בדרום מזרח אסיה, כולל תאילנד ואינדונזיה ומעל 230 אלף אנשים נהרגו. אחד השורדים היה ילד אינדונזי בן 7 בשם מרטוניס. אמו ושתי אחיותיו לא שרדו. במשך 21 ימים הוא נחשב נעדר עד שצוות עיתונאים מצא אותו מורעב ומיובש. הוא לבש חולצה של רוי קוסטה מנבחרת פורטוגל אותה אהד ומדינה שלמה התרגשה מהסיפור הזה. הוא טען שלא פחד והחלום לחזור למשפחתו ולהפוך לכדורגלן חיזק אותו. גם כריסטיאנו רונאלדו הזיל דמעה מהסיפור. כאן המקום לציין שאני מתעב את כריסטיאנו ואת דידיה דרוגבה על כר הדשא, אבל עושה הפרדה וחושב ששניהם שחקנים פנומנלים ואני מניח שהם אנשים די טובים, כי הם יוזמים מעשים טובים. כריסטיאנו תרם עשרות אלפי יורו לשיקום ביתו של מרטוניס, טס לבקר אותו באינדונזיה ומאוחר יותר הטיס אותו לאקדמיה של ספורטינג ליסבון. היום מרטוניס בן 18, משחק מאז יולי האחרון בקבוצה של ספורטינג עד גיל 19 ומגשים את החלום. מסתבר שכריסטיאנו לא משקיע את כספיו רק בבילויים ובמכוניות.
באפריל 2015 קיבל דרוגבה את פרס "רוח המשחק" של בארקלי, נותנת החסות של הפרמיירליג, על תרומתו האדירה באפריקה. הוא ייסד את "קרן דרוגבה" ותרם כספים שמתמקדים בקידום תחום הבריאות והחינוך באביג'ן, העיר הגדולה בחוף השנהב. דידיה גדל באביג'ן במשפחה ענייה ושיחק כדורגל יחף על אספלט. הוא לא נשאר אדיש לתנאים הנחותים במדינתו. בשנת 2009 אח של חברו הטוב ביותר נפטר מסרטן וזה היה אחד הרגעים הקשים בחייו. מאותו רגע, הוא החליט לנצל את מעמדו ואת קשריו כדי להציל חיים. דרך הקרן שייסד נבנה בעיר מרכז רפואי, כולל ניידת שיכולה לטפל באנשים מחוץ לעיר. כמו כן הקרן ייצרה וחילקה אלפי ילקוטים לתלמידים בעיר. כשילד נמצא בקו הבריאות ובמסגרת חינוכית טובה, התנאים האלו מאפשרים לו לחלום, לשאוף גבוה ולהגשים את עצמו.
כריסטיאנו ודידיה גדלו בבתים דלים, עבדו קשה כדי להגיע לטופ העולמי בכדורגל ולמעשה הגשימו את עצמם. הם מעריכים את מה שיש להם ואת מה שהם השיגו ומנסים לעזור לצעירים אחרים להגשים חלומות. כעת מהחלום בחזרה למציאות, אני מאחל לרונאלדו לכבוש שערים יפים ובכל זאת להפסיד את האליפות לבארסה ולא להניף יותר גביע אלופות.
