השאלה שבכותרת לקוחה כידוע משעשועון הטלוויזיה "אחד נגד מאה" וכאשר המתמודד בוחר בנבחרת על פני הכסף, הוא מקבל תשואות ואהדה. ההרגשה שלי היא ששחקני הכדורגל שלנו בוחרים דווקא בכסף. הם אמנם טוענים שבוחרים נבחרת אך לא כך נראה הדבר בשטח.
השחקנים של היום מרוויחים טוב. ליגיונרים כמו ביברס נאתכו וליאור רפאלוב מרוויחים סכומים שעליהם לא חלמו בישראל וכמובן שישנו גם ערן זהבי שמרוויח בישראל סכומים בקנה מידה אירופאי. כאשר שחקנים כאלו באים לנבחרת, ואין אני חושב שזהו משהו מכוון, אפילו בתת מודע משהו משתנה. אלו לא אותם שחקנים שאנחנו קוראים ושומעים עליהם בליגות בהן הם מככבים.
אין כאן מקריות רבותיי. לא נראה סביר שלאורך זמן, ולאו דווקא במשחק ספציפי שקורה שלא הולך, אותם שחקנים לא מביאים את היכולות שלהם לידי ביטוי. משהו נכבה ברגע שלובשים את מדי הכחול לבן. הסיבה לטעמי קשורה בכסף. שחקן, אשר מבין כי השקעת יתר בנבחרת עלולה לגרום לפציעה שעלולה להשבית אותו לתקופה ארוכה ולצניחה במניות בקבוצה שממנה הוא מקבל את שכרו, לא "מתאבד" על המגרש. תוסיפו את עניין הכסף הגדול – אחרי הכל הנבחרת היא התנדבות – ותקבלו מצב בעייתי אשר, אולי לא רק אבל גם, משפיע מאוד על אי הצלחת הנבחרת שלנו לאורך שנים.
בכדי שהנבחרת שלנו תצליח פעם אחת לשמח את כולנו ולעלות לטורניר גדול, חייב לחול שינוי והשינוי הזה, לטעמי, יכול להיות שובר השוויון.
השינוי הוא האווירה סביב הנבחרת.
מה חסר לנו? כישרון – יש, ניסיון אירופאי – יש, פיזיות – חל שיפור עצום. חסרה מחויבות!
בחורינו המצוינים מושפעים מאוד ממה שקורה מסביב. התקשורת שלא נותנת שום סיכוי, הקהל שמביע חוסר אמון, המאמנים שמקטינים ציפיות – כל זה מחלחל לשחקנים.
בואו נלמד מהנבחרת האנגלית משהו. שם, במולדת הכדורגל, הנבחרת היא מעל לכל. לפני כל טורניר גדול כולם שם בטוחים שהם הזוכים הבטוחים ואני לא מדבר רק על האוהדים אלא גם על התקשורת. כולם בלי יוצא מן הכלל נרתמים, מכניסים את השחקנים ל"טירוף" וגם אם לא תמיד זה מוכיח את עצמו, זה בטח לא מזיק וזה בטח יפתור לנו את עניין המחויבות החסרה.
אז קדימה נבחרת כחול לבן שלנו, צאו קדימה ותביאו לנו 6 נקודות מאנדורה ו-ווילס בדרך לצרפת 2016. לא מזיק לחלום. בטח לא יועיל להתייאש מראש.
אל-אל ישראל!
