שתי דקות לסיום המשחק, אנחנו מובילים 1-0 בשיניים והכדור עולה גבוה גבוה לכיווני. אחרי משחק רע מאוד עם שתי טעויות קריטיות שלי, אני מחליט שהפעם אני לא אתן לך את ההזדמנות להציל אותי. בתור הקפטן של הקבוצה, הדבר היחידי שעובר לי בראש זה איך אני מרחיק את הכדור מהשער שלנו, כי אנחנו חייבים את הניצחון הזה. השחקן שלהם דוחף אותי קצת הצידה, אני מפספס את הכדור כאילו זו הפעם הראשונה שלי על מגרש הכדורגל וכל מה שאני רואה משם זה מסך שחור. את השער שלהם אני כבר לא אראה ואף פעם לא אזכור, אבל את המבטים והאכזבה של החברים ממני אני אף פעם לא אשכח. בגיל 14, טעות במשחק כדורגל תחרותי מרגישה לך כאילו כל עולמך חרב עלייך. שריקת הסיום מגיעה, אנחנו לא מנצחים באשמתי הישירה ואני רק מחפש איפה להתחבא.
בתור השוער שלנו, הייתי מצפה ממך להיות הראשון שכועס עליי. הרי משחק כזה שלי משפיע ישירות על המשחק שלך. אני ואתה, אנחנו ביחד, שוער ובלם. אבל במקום לכעוס בסוף המשחק אתה מגיע אליי, נותן לי כאפה קטנה ולוחש לי "הכל בסדר, אל תיקח את זה עלייך, לכולנו היה משחק רע". הראש שלי רץ ונזכר בכל ההצלות שלך במהלך המשחק ובא לי לצעוק עלייך שתפסיק לשקר רק כדי לעודד אותי, מצד שני הלב שלי נרגע ופתאום המשחק הנוראי שלי כבר לא מרגיש לי כל כך רע. בדרך חזרה הביתה אני מתכנס בעצמי ולא בא לי לדבר עם אף אחד, עד שהתחלת את רצף הבדיחות והירידות על כולם, גורם לכולם להתפוצץ מצחוק בהסעה כמו תמיד.
קפיצה קטנה לגיל 19. חג סוכות, אני בין שנת השירות לצבא, עסוק המון ברגע בו אלבש מדים. כבר לא בדיוק זוכר מאיפה חזרתי עם המכונית, אבל אף פעם לא ייצא לי מהראש הערפל הכבד שהיה לכל אורך הדרך. המשפט אשר יישאר לי חקוק במוח לגבי הערפל הזה הוא "רק דברים רעים יכולים לקרות בכזה ערפל כבד". בתמימותי, לגמרי חשבתי על הסכנות האורבות בכביש ולא העליתי בדעתי מה יתרחש לא כל כך רחוק מאיפה שאני עכשיו בעוד כמה שעות.
את הבשורה המרה קיבלתי, כמה הזוי, על מגרש הכדורגל. כמו בכל חג, כל החבר'ה שבבית התארגנו והגענו לשחק כדורגל במגרש האבן הישן. תוך כדי אחד המשחקים, פתאום הטלפונים של כמה מאיתנו מתחילים לצלצל ובמקום לצעוק לנו שמתחילה ההתקפה האחרונה, צועקים לנו לעצור את המשחק ולהגיע מהר…
בהלוויה שלך מספרים על החייל הגיבור, זה שהיה הראשון לקפוץ לקריאה אשר התקבלה על אזרחית אשר זקוקה לטיפול רפואי דחוף לאחר שנורתה על ידי מחבלים, אחרי שכבר סיימת את סבב השמירה שלך. בא לי לצעוק לכולם שבשבילך זה בכלל לא היה מעשה גבורה, אלא מי שאתה. בא לי להסביר להם שבשבילך, להקריב מעצמך בשביל אחרים היה דבר שבשגרה. כל מה שאני רוצה לעשות זה לספר להם על היום ההוא בו בחרו בי להיות הקפטן של הקבוצה על אף העובדה שלא הייתי איזה כוכב התקפי או כוכב בכלל.
בתכל'ס, כל הקולות אשר צעקו שאתה צריך להיות הקפטן צדקו לחלוטין. אתה הרי היית בשכבה אחת מעלינו בבית הספר. אתה היית השחקן הכי רועש ושוער משוגע לחלוטין, כזה שנתן ביטחון לכל הקבוצה. אבל ברגע ששמעת את הקולות הקוראים לבחור בך, השתקת את כולם וקמת לברך אותי, נתת לי חיבוק חברי ולחשת לי באוזן מילים שלעד יישארו ביני לבינך, אבל היו שוות בשבילי את כל העולם באותו הרגע.
בשביל כולם תמיד תישאר החובש הגיבור אשר נהרג בזמן שניסה להציל חיים, וככזה מגיע לך להיזכר. אבל בשבילי אתה תמיד תהיה ויקי, השוער ששומר עליי, זה הנמצא שם מאחוריי ודואג להזכיר לי בכל פעם מחדש חברות אמיתית מהי.
כמעט 14 שנים עברו מאז אותה בשורה מקוללת על המגרש, אבל הכאב והגעגוע עדיין כאן כאילו לא עבר יום. מתגעגע אלייך חבר שלי, בטוח שאתה שומר שם על כולם כמו ששמרת על השער שלנו.
כדי לקרוא עוד על ויקי, אתם יכולים ללחוץ על הקישור הזה.
