זה די ברור שצ'נדלר פארסונס שיחק את משחקו האחרון במדי ממפיס גריזליס, ורק נשאר לראות איך הקבוצה תנסה להיפטר ממה שנשאר מאחד החוזים הגרועים בהיסטוריה של הליגה.
לממפיס נמאס
פארסונס, 30, בעצם מורחק מהקבוצה לזמן בלתי מוגבל כשהצדדים מנסים עכשיו להגיע לאיזשהו פתרון לגבי עניין החוזה שלו. הגריזליס היו רוצים לעשות איזשהו טרייד, אבל קשה לראות קבוצה שתסכים לקחת את העונה וחצי שנשאר שם – פארסונס יקבל 25 מיליון דולר בעונה הבאה ועוד את ה-13 מיליון הנותרים מהעונה הזו.
יש סכומים גבוהים יותר בליגה וגם ההתחייבות היא לא להמון זמן, אבל כשהמספרים האלה באים ביחד עם שחקן שהופיע 3 פעמים בלבד העונה ורק 73 פעמים בלבד מאז שחתם ל-4 שנים ו-94 מיליון דולר, אין ממש שוק לפארסונס. לא בלי שממפיס תציע גם בחירת דראפט אחת לפחות בחבילה שתשלח אותו משם.
פארסונס מצידו מרגיש שלא נותנים לו הזדמנות לחזור. הוא מאשים את הג'נרל מנג'ר של הגריזליס, כריס וואלאס (שהחתים את פארסונס על החוזה), בכך שהוא מונע ממנו לשחק. פארסונס אמר שהוא קיבל אישור לשחק מהצוות הרפואי לפני שלושה שבועות, אבל וואלאס בהתחלה רצה שישחק יותר 5-על-5 באימונים, ואז יתן קצת דקות בליגת הפיתוח לפני שיחזור לשחק בשביל הגריזליס. פארסונס לא התנגד, אבל דרש לוח זמנים ברור לחזרה שלו. הוא לא קיבל כזה. הגריזליס לא באמת מעוניינים לראות אותו משחק בשבילם שוב.
פארסונס, בהצהרה שמסר דרך ESPN, טען שהוא מאוכזב מכך שלא נותנים לו אפילו להתאמן עם הקבוצה יותר, ומכך שהוא לא יסיים את עונת 2018-19 עם הקבוצה, אבל האופציה הזו לא הועמדה בפניו.
מורשת? אין.
מה יזכרו מפארסונס בממפיס? מעט מאוד. כאמור, 73 משחקים, 19.3 דקות למשחק, 40% מהשדה, 35% מהשלוש ורק 7 נקודות לערב. כן, בהרבה פחות דקות מבעבר, אבל זה פשוט לא היה זה. ב-3 משחקים שפארסונס שיחק בתחילת העונה, הקבוצה הפסידה ב-17.3 נקודות פר 100 פוזשנס כשהוא היה על המגרש. 3 משחקים הם לא קנה מידה מדהים, אבל במדד הפלוס/מינוס פר 100 פוזשנס הנתונים של פארסונס היו שליליים לכל אורך התקופה שלו בממפיס.
בהנחה שבעיות הברכיים שפוקדות אותו לכל אורך הקריירה לא יעלמו פתאום, קשה לראות איך הוא חוזר להיות שחקן של מעל 10 נקודות למשחק שגם מבלה הרבה זמן על המגרש. נכון, היו לו עונות לא רעות ביוסטון שהביאו לו את החוזה המפתיע עם דאלאס (חתם לשלוש שנים ו-46 מיליון כשפרי אייג'נט מוגבל, כשיוסטון לא משווה את ההצעה) ושתי עונות בסדר עם דאלאס, שהנחיתו לו את החוזה עם ממפיס.
האמת, לא ברור איך פארסונס זכה לחוזה עם ממפיס. בעונתו האחרונה עם דאלאס הוא פיספס 21 משחקים, וקלע רק 13.7 נקודות למשחק ב-29.5 דקות לערב, הממוצע הכי נמוך שלו מאז עונת הרוקי שלו 4 שנים קודם לכן.
מאז העונה השנייה שלו בליגה (היה סה"כ בחירה 38, סיבוב שני ב-2011) הייתה מין הילה סביב פארסונס. אולי בגלל שהוא דומה לג'סטין טימברלייק. אולי בגלל שהוא סתם בחור יפה. אולי בגלל שהאוהדים התאהבו בו וב-ברומאנסים שלו (ביוסטון עם ג'רמי לין, אח"כ בדאלאס עם הבעלים לא פחות, מארק קיובן).
מעין תחושה שהוא בהחלט נותן הרבה יותר ממה שקיוו ממנו בתחילת הקריירה, אבל שבתפקיד הנכון, תחת המאמן הנכון ולצד השחקנים הנכונים, הוא יכול להיות יותר מאופציה שלישית בהתקפה, אלא כמעט אול-סטאר. זה לא קרה.
בצד הלא נכון של הסקאלה
כמו כל עונת נ.ב.א, גם בנוכחית יש ניגודיות בין שחקנים שזוכים לעדנה מחודשת כמו דרק רוז, לבין כאלה שהגיעו לסוף הדרך. הבולט שבהם הוא כרמלו אנתוני, עדיין בסגל של יוסטון רוקטס, אבל ללא דקת משחק כבר חודשיים, ועם חוזה מינימום שאף קבוצה בליגה לא מוכנה לגעת בו.
פארסונס הרבה יותר קרוב לכרמלו מאשר לרוז. יכולת לתרום, אפילו כקלע מבחוץ לכמה דקות מהספסל שגם יודע לנהל את המשחק אם צריך, יש. אבל עם ברכיים דפוקות לגמרי והעננה של החוזה הגרוע שיסתיים במוקדם או במאוחר, לא בטוח שפארסונס יזכה להראות למישהו שהוא עדיין שווה מקום בסגל של איזושהי קבוצת נ.ב.א.
